newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לילי עושה את זה: חלק שביעי

אחת לשבוע מתפרסם כאן סיפור-מסה בהמשכים מאת הסופרת רלה מזלי. זהו הפרק השביעי משמונה

מאת:
איור: נועה מזלי

איור: נועה מזלי

לפרק הראשון, לפרק הקודם

– תגידי, אני מוכרחה לשאול; אני בכל זאת לא מבינה, מה עם עזרה סוציאלית? שאלתי את לילי, בשיחה שהמשכתי בחלקים – כל פעם קצת – לדמיין אבל לא לקיים אתה. לא הזכרת את זה בכלל, את האפשרות הזאת. לא ניסית? לא בדקת את זה? ביררת בעירייה? יש שם מחלקה כזאת לקשישים, לא? דיברת איתם?

– אני אגיד לך, כן, דיברתי, אבל תראי אני, את יודעת, שנים ניהלתי בחנות את המלאי ואת כל הקשרים עם הספקים והכל אבל אף פעם לא הסכמתי להתעסק עם מס הכנסה, מע"מ, עירייה, פקחים, כאלה. אמרתי שאני לא מבינה בזה ודי, שגם ככה אני עובדת בלחץ ויש הרבה עומס. אמרתי שיעשה את זה מישהו אחר, שיעזבו אותי עם זה. חשבתי שאני עומדת על שלי. איזו טפשה הייתי, מטומטמת. הבעלים סידרו אותי כל-כך בקלות. "כמו משפחה, ממש כמו הבת שלנו". איזה שקרים. "לא צריך תלוש רשמי, אנחנו כל-כך מעט בין כה. יחסים טובים. אמון. את הרי סומכת עלינו". באמת סמכתי. מטומטמת. תוך פחות מחצי שנה הם הפסיקו להעביר את התשלום עלי לביטוח לאומי והם דיווחו כאילו התפטרתי החְחְחְח… האלה, חסכו את הכסף. אני לא ידעתי על זה שום דבר, את מבינה? הפסדתי את הזכויות של כל השנים האלה. שום תלוש שום כלום. אני לא יכולה להוכיח כלום. שום דבר. הלכו – כל הזכויות של כל השנים האלה. את מאמינה? אני חושבת שהחנות הייתה נסגרת בלעדי עוד המון שנים לפני שהם סגרו. בהתחלה הייתי הולכת איתה, לומדת, מקשיבה, מסתכלת. אבל אחר-כך כבר שלחו אותי לבד. הכל הכל עשיתי לבד. קניינית שלהם – בוחרת מה הם יביאו כל עונה, בגדים, חגורות, תיקים, הכל. הייתי עוקבת אחרי המודה, ומוכרת! בעיקר אני הייתי מוכרת. מכירה את הלקוחות, את הקבועות אישית ומבינה אותן, ממש מבינה – יודעת לגוון ולשנות שיהיה מרענן, שיעשה חשק לקנות, אבל ככה לא יותר מדי, לא להשתגע. שנים רק אני. מתמקחת עם ספקים, שומרת על מחירים טובים, על מתח רווחים. הכל. לבד. הם כלום. רק ישבו מאחורי הקופה. לפעמים היא, לפעמים הוא. ואני? אין לי מכל זה כלום. "עקרת בית".

אני רשומה בביטוח לאומי כאילו לא עבדתי אף יום בחיים מחוץ לבית. עקרת בית. זה מקנה לי זכות לקצבה בסיסית בלי שום תוספת ותק. כלום. מוסיפים לי על זה השלמת הכנסה, אבל אפילו מענק חימום הם לא נותנים לי – מאתיים-עשרים-ושלושה שקלים עלובים פעם בשנה. האזור שלך לא מוגדר אזור קר אומרים לי. אבל קר לי. כל הזמן. אבל זה בדיוק העניין. אי-אפשר לדבר איתם.

– כן, אני יודעת איך זה בירוקרטיה… שהיא יכולה להיות שהיא לרוב בעצם היא אטומה. אני מבינה אותך. זה מרתיח. גם אותי זה מרתיח הרבה פעמים. ומייאש שאין לי מה לעשות עם זה. זאת אומרת רק אולי עם עורך דין והמון הוצאות ומי יודע מה ייצא מזה, אולי כלום. אני יודעת, אני יכולה להבין איך זה מכעיס.

– אבל שירותי הרווחה? בכל זאת? לא?

– תמיד את מבינה, תמיד תמיד הרגשתי, אני את מרגישה תמיד חסרת אונים, כל-כך… כזה חוסר אונים. מרגישה מולם, מול הרשויות, פשוט חסרת סיכוי. מראש. קטנה. כלום. עוד כשאת עומדת בתור לפני שאמרו לך מלה את רותחת מהשפלה. הם הרי אמורים לספק לך שירות. הם אמורים להיות שם בשבילך. בשביל זה הם קיימים, לא? בשביל זה משלמים להם. מה, לא שילמת להם כל השנים? רימית מישהו? את, את החלק שלך עשית כמו טטלה. והם? כלום. הם לא חייבים לך כלום. את לא מעניינת אותם.

תמיד צריך לחכות שעות בתור. העינוי הזה של התור. ותמיד יש פקידה שיוצאת באמצע בלי שום הסבר ולכי תדעי לאן ולכמה זמן ומתי היא תחזור וכולם מסתכלים בעיניים כלות כאלה, צריכים אותה, צריכים ממנה משהו, צריכים לגמור כאן ולחזור מהר לא להפסיד יום עבודה, להוציא את הילדה מהגן, להספיק להגיע הביתה לפני הילדים, לפתוח להם את הדלת, להכין צהריים. כולם עצבניים, חושדים. מישהו אחר הרי ינסה להידחף, לעקוף: "יש לי רק שאלה", ייכנס, יתיישב. הפקידה, מה אכפת לה? הסדר בחוץ זה ממש לא עסק שלה. כולם תמיד שונאים את כל השאר. שונאים את מי שלפניהם שתיכנס עם סיפור מסובך וייקח המון זמן ואולי הפקידה תצטרך לצאת לברר עם הממונה ולבקש אישור חריג. שונאים את מי שלא ברור לפני מי הוא אחרי מי הוא שאולי עד שההיא עם הסיפור הארוך תצא סוף-סוף הוא יקום פתאום – כשחשבת שיש רק שניים לפנייך – וייכנס. ועוד מעט בכלל הפסקת צהריים. שונאים את מי שברור שהגיע אחריך שנראה נורא לחוץ ואולי יאבד סבלנות וינסה להידחף או יעשה כזה בלגן שהמנהל ייצא או ישלח מאבטח ואפילו לא ייצא בעצמו ויודיע שאין היום יותר קבלת קהל בגלל העומס, הוא מצטער. את יושבת, עומדת, קמה, מסתובבת בחדר הקר הזה מול כל האנשים עם המתח שלך, עם הפעם-אחת-אולי-ילך-לי-ואני-אצליח שלך, עם התקווה המתוחה הזאת שאולי הפעם יתנו כי מה את כבר מבקשת, לא הרבה, באמת לא הרבה.

אני מחכה שם ואני משננת לעצמי אני באמת משתדלת: "הפעם בשקט הפעם בשקט. הפעם בלי… הפעם אני לא מוותרת ולא יזיזו אותי מכאן עד שיתנו לי אבל בלי צעקות. בלי אף צעקה. בשקט. שלא יהיו להם תירוצים, שלא יוכלו להתייחס אלי לבטל אותי כאילו אני משוגעת". ואז אחרי המריטת-עצבים של התור אני סוף-סוף את יושבת מול הפקידה ותוך ארבע, לא שלוש דקות או אולי אפילו פחות אני כבר יודעת שאני יושבת מול קיר. אני רואה במדויק ממש במדויק את השנייה הזאת את התריס שנסגר בפנים של הפקיד. משרד הפנים, ביטוח לאומי, עירייה, תמיד אותו דבר. אפילו בבנק. הרי זה כסף שלי! אני עוקבת. אני יודעת בדיוק מתי זה קורה. באיזו שנייה היא יודעת כבר שאני לא אקבל את מה שאני מבקשת כי זה בידיים שלה. אני נושמת לאט. אני מסבירה שוב. היא כאילו מקשיבה. היא מקפידה על חזות מנומסת ועל מבט חסום. אני החלטתי מראש הפעם לעמוד על שלי. הפעם לא ינפנפו אותי. אני אשה מבוגרת. אני יודעת איפה אני חיה ואני לא איזה ילדה מתפנקת. מה אני כבר מבקשת?

אני דורשת – כבר כמעט בלי קול – לדבר עם האחראית, עם המנהלת. הפקידה מפְנה אותי בנימה קפואה או: הפקיד מפנה אותי בחיוך נעים, בבקשה, ויודע שהמנהלת תפנה בחזרה אליו לבירור הבעיה והוא יסביר את "המקרה" בסבלנות ויבהיר למה זה בלתי אפשרי, למה זה ממש לא תלוי בו, מה לעשות, זה פשוט לא לפי הנהלים. הוא באמת עשה כבר כל מאמץ. אני מכירה את הדמעות שעולות על גדותיי, אשה מבוגרת בציבור. ואז את הצעקה שקורעת לי בשאריות הקול, את הגרון, מנסה להגיע למישהו שמישהו ישמע שם בצד השני של הקיר. בועטת בדלפק. קופצת שני אגרופים שמתרוממים משני צדי הפנים בלי שלקחתי אותם לשם. יורדים מכים חזק מכאיבים לי בחזה. נזרקים בכוח לשני הצדדים, כל הגב הכתפיים הצוואר מתוחים כואבים. הצעקה שלא התכוונת שלא הזמנתי כמעט חונקת את הגרון המתוח.

אבל היא כבר תראה לך. עליה לא צועקים.

את יודעת, אפילו בדואר. פעם לא מצאו שם מכתב רשום ששלחו לי אפילו ששמו לי פתק בתיבה. פחדתי שזה מהחשמל אולי או מהבזק בגלל שאיחרתי ואולי מודיעים לי שמנתקים. אז התעקשתי. בהתחלה התעקשתי בשקט שימשיכו לחפש ולא מצאו והמשכתי לעמוד שם והאשה מהדואר אמרה לי בקול כזה מאנפף נוזף: "את לא רואה שאת מעכבת את כל התור?" את התור. כששתקתי, הפעם פשוט שתקתי והמשכתי לעמוד שם, היא אמרה: "מה אפשר לעשות? קורה שלא מוצאים. מה, לא חיפשתי? ראית שחיפשתי. מה את רוצה? אני קוסמת? קורה. תגידי, את רוצה שכל האנשים האלה יחכו? תראי איזה תור נהיה כאן. את רוצה שאני אמשך לחפש רק בשבילך? רק מכתב אחד? תחפשי בעצמך. מה את חושבת? חוצפה". ואחר-כך: "גברת את רוצה שאני אקרא למשטרה?" ולכל אחד מאלה בתור היה מה להגיד: תירגעי, תירגעי, מה כבר קרה. באמת, לא חבל? מה יש, סך הכל מכתב. אשה בגילך? לא חבל?

כמה שרק אפשר, אני נמנעת ממגע עם גופים רשמיים.

העדפתי קודם למכור.

– מה זאת אומרת? אני לא מבינה.

– למכור. כל מיני דברים. נגיד בגדים. יש לי בגדים, נכון? רובם כבר בכלל גדולים עלי. סתם יושבים בארון. יום אחד הבנתי שבעצם אפשר למכור אותם. לפחות חלק מהם. אפשר למכור את המעיל האדום, ממש לא חדש אבל די יפה עדיין ואני במילא לא יוצאת כמעט. וגם חלק מהסוודרים. החולצות רובן סתם רגילות, די ישנות, אף אחד לא יקנה בטח. תכשיטים לא היו לי אף פעם. לא עניין אותי אף פעם. טבעת נישואים וזהו. הכי פשוטה בעולם. אבל חשבתי שאולי אפשר לקבל קצת כסף גם על כל מיני דברים שיש בבית שאני לא ממש צריכה. אז שאלתי שכנים אם הם יודעים איך. דירה כל-כך קטנה, אמרתי לשכנה, צריך לאוורר קצת את יודעת, זה פשוט דברים שאין להם שימוש. באמת שלא, אחת מהן אמרה לי, אף פעם לא נתקלתי אבל אני יכולה לנסות לברר לך. גם אצלנו יש ערימות, אלוהים ישמור. כבר אין מקום לכלום.

היא דווקא מצאה לי השכנה מקום כזה במרכז העיר שמוכר בזול מאוד לעולים חדשים – טוסטר, מאוורר, רדיו טרנזיסטור, את הטלוויזיה והרדיאטור לא – אותם אני צריכה, שעון קיר, מה זה משנה מה השעה בדיוק, מספיק מהטלוויזיה; מסגרת לתמונה מכסף, כפות הגשה מצופות כסף – והם נותנים קצת כסף על כל פריט. והשכנה נסעה איתי לשם כי גם היא החליטה אם כבר להיפטר מכמה דברים שהיא באמת לא צריכה וסתם צפוף.

שם אמרו לנו גם על עוד מקום שמוכרים בגדים ישנים ונותנים כסף רק על מה שהם מצליחים למכור אחרת נותנים אחרי כמה חודשים לויצ"ו בחינם. אבל אמרו שהם לא לוקחים כל דבר, רק דברים שנראים להם עם סגנון. אז לקחתי שתי שקיות גדולות מאוד של קניות ומילאתי אותן בבגדים שלי שנראו לי עם סגנון ולקחתי אוטובוס אחד והלכתי עוד רבע שעה, בערך, ברגל כי את יודעת אני הולכת לאט. מצאתי את הכתובת לפי הפתק שרשמתי אבל החלון היה מאובק ועל הידית של הדלת היה מנעול ברזל גדול. בפנים היה כמעט ריק חוץ מכמה מתקני תלייה, אחד ששכב על הצד, וכמה בדים, או אולי בגדים, בערימה באחת הפינות. הייתי צריכה לצלצל קודם. בכלל לא חשבתי. כל-כך שמחתי שאמרו לי על זה ועל היזמה שלקחתי. איזה שטות. על החלון היה דבוק דף "להשכרה" כתוב בטוש ירוק. אני נשבעת לך כמעט שהשארתי שם את השקיות. רק בגדים אבל בכל זאת ממש כבד. במיוחד המעיל. חפרתי בשקית אחת, אני זוכרת שהיא הייתה ירוקה – מהמדי-סנטר – והוצאתי משם את המעיל שכמובן היה הכי למטה ושמתי אותו על הכתפיים שלי כדי שיהיה לי פחות כבד לסחוב. מעיל על הכתפיים אפילו שהיה יום שרב של אוקטובר. וזהו. חזרתי הביתה. אפילו את הכרטיסים של האוטובוס הפסדתי כי הכרטיסייה של הפנסיונרית שלי היא רק לנסיעות באזור וזה היה ברעננה.

– אז אחרי זה הלכת לשירותי רווחה?

– אחרי זה… לא.

ראיתי בעיתון – אני קוראת לפעמים בקופת חולים או שהשכנים אומרים לי שהם נוסעים לסוף-שבוע ואני אוספת להם שלא ישכב בחוץ והם לוקחים אותו ביום ראשון. בכל אופן ראיתי חברה שמציעה עבודה לגימלאים בתעריפים זולים. לא זוכרת איך קוראים להם. התקשרתי ושאלתי אם יש להם אולי משהו. דווקא ענו לי יפה. התעניינו. אה, עבדת במלאי וקניינות? כן, אני מבין. לא היום בלי מחשב ממש קשה. להגיד את האמת בעצם, בלתי אפשרי. יש לך אולי גם ניסיון בתפירה? ויש לך בבית מכונת תפירה – ככה יוכלו לשלוח לך לעבודה בקבלנות? מממ. אז אולי תוכלי להגיע לאזור התעשייה בכפר סבא? במרכז נתניה אולי? בהרצליה יש לנו דווקא מקום במטבח. בעיה ברגליים? אני אברר איתם. אולי זאת עבודה בישיבה. תוכלי להתקשר בעוד יומיים.

בעוד יומיים היא הייתה בעמידה, העבודה. תנסי להתקשר שוב, הוא אמר. אני מציע שתנסי בעוד שבועיים-שלושה. מדי פעם מגיעים דברים חדשים, את יודעת. לא המון. מיתון עכשיו, לא קל. אבל מגיעים לפעמים. כל טוב.

וזהו. כלום.

– אז אני לא מבינה, אז לא ביררת בכלל בעירייה אצל עובדת סוציאלית או משהו? אבל אמרת שכן.

– כן, כן, בסוף ביררתי. בסוף אחרי הכל. הבנתי כבר שלא יעזור כלום, שאין לי כבר כסף לאכול מסודר וגם לשלם חשמל וטלפון ומים ותרופות. אין לי. פשוט אין לי. וכל החיים הרי הייתי מסודרת ולפי החוק והתקנות ומה שצריך. שילמתי מה שצריך. אז הם שם לשירותי, לא? שירותי הרווחה? למה שלא יתנו לי עכשיו כשאני ממש צריכה? כשאני באמת באמת אבל באמת צריכה? שאלתי בקופת חולים את האחות והיא נתנה לי טלפון וכתובת.

הלכתי לשם. ישבתי על ספסל במסדרון. הרגשתי כל-כך כבדה ואיטית. נורא נורא עייפה. זה היה דווקא יתרון אולי כי בכלל לא היה אכפת לי מהתור. פעם ראשונה. אחרי ארבעים דקות בערך התיישבתי על הכסא-ברזל הזה עם הריפוד צמר-סינטטי-זול מול העובדת הסוציאלית.

היא אמרה לי: "גברת, סליחה, מה שמך שוב? גברת לילי, את מבינה, את לא חולה. זאת אומרת, את לא חולה מעבר לנורמה לגילך ואת בהחלט לא סיעודית. יש קריטריונים, גברת לילי. את לא עומדת בהם. סיעודית זה לפחות ארבע פעולות שגרתיות מתוך שש שאת לא יכולה לעשות בעצמך – לאכול, לשלוט בצרכים, לנוע באופן עצמאי ו…" אני כבר לא זוכרת.

היא אמרה שהיא מצטערת, שהקצבה שלך מביטוח לאומי וההבטחת-הכנסה זה כל מה שמגיע.

לא הצלחת להחליט אם היא מאמינה לך שאין לך מספיק כסף לאכול בצורה מסודרת וגם לתרופות וחימום וטלפון. ובדיקות, אפילו לא כולן. זה כל מה שאמרת לה. שוב ושוב. לא צעקת. אמרת את זה בקול נמוך שוב ושוב, כל פעם שהיא הפסיקה להסביר.

"אבל אין לי מספיק כסף לאכול בצורה מסודרת וגם לתרופות וחימום וטלפון. ובדיקות, אפילו לא כולן. אבל סליחה, אולי לא שמעת אותי? אבל אין לי מספיק כסף לאכול בצורה מסודרת וגם לתרופות וחימום וטלפון. ובדיקות, אפילו לא כולן". בקול צרוד. אולי כי התביישת נורא. ככה במקום ציבורי עם אנשים במסדרון, עם מישהי, כנראה עובדת סוציאלית אחרת או אולי מזכירה או מנהלת חשבונות, שנכנסת ויוצאת באמצע בלי לדפוק ובלי לשאול. שוב ושוב. והיא שוב ושוב אני מצטערת. אני מבינה. בקול לא מתעניין. כן, שמעתי, שמעתי אותך. אני מבינה. אבל את מבינה את לא עומדת…

לא היית צריכה אפילו להתאפק לא לצעוק. הרי ידעת מראש.

כבר קמת והתחלת לסובב אליה את הגב שלך בדרך לצאת מהחדר כשהיא אמרה לך חכי רגע קחי את זה ליתר ביטחון, ונתנה לך כרטיס של מקום שמגיש ארוחה חמה פעם ביום. שמעת כבר על המקום הזה, גם בלעדיה, אבל זה ממש רחוק מהבית שלך. לא מקום שתצליחי להגיע אליו ברגל. בטח לא פעם ביום. אולי פעם בשבוע אם לא תהיי חלשה מרעב.

היא אמרה לך: "את יכולה לצעוק עלי כמה שאת רוצה, זה לא יעזור". אחרי הכל כשכבר קמת ללכת. אחרי שבסוף התפרצת: "מה את נותנת לי כרטיס של מקום שאין לי כוח ואין לי כסף להגיע אליו? העיקר לצאת לידי חובה? מה את חושבת, אשה בת שבעים-ושש וחצי שאין לה כסף לאכול מסודר וגם לתרופות ובדיקות ואת יוצאת לידי חובה, נותנת כרטיס? אפילו הסעה לשם את לא מציעה לי. את לא מתביישת? תתביישי לך!"

"חבל על הצעקות שלך גברת לילי. זה לא יעזור", היא אמרה. "חבל על הגרון שלך. באמת חבל. תירגעי. זה החוק. זה פשוט החוק. אני לא יכולה לעשות שום דבר. מה את רוצה? שאני אשלם לך מהכיס שלי? את חושבת שאת היחידה? כל יום יש כאן אנשים כמוך. ככה זה. אין לי מה לעשות. שמעת שהיו שוב קיצוצים? זה לא אני קיצצתי, זה הממשלה. אפילו לפני זה לא היית זכאית ועוד עכשיו אחרי הקיצוצים. תירגעי תירגעי כבר, את שומעת. אני לא רוצה לקרוא לביטחון".

יצאת בדמעות.

– את יודעת, אני כל-כך מכירה את האטימות הזאת של הביורוקרטיה. אפילו כשהיא מנומסת ונעימה כזאת. ממש. אני ממש מכירה אותה. אבל את יודעת, בכל זאת, אפילו שזה… שאין לי אמון שום בהם, לפעמים קשה לי לתפוס, פשוט קשה לי להאמין, שככה מתנהגים. ושזה לפי… שאלה ההנחיות והכללים שלהם. בסך הכל, זה די לא ייאמן, לא? עובדת סוציאלית? אשה שלמדה לעזור, שאמורה לשרת? שזאת העבודה שלה – לטפל? זה…

– את לא מאמינה לי. אני רואה את זה. אני רואה שאת לא מאמינה לי. את… אומרת את זה בעדינות אולי לא כמו ההיא, כמו העובדת הסוציאלית, אבל אל תגידי לי – אני רואה.

– לא, לא הבנת, אני…

– לא, אל תגידי לי. אני יודעת. את חושבת שאני לא רואה? נראה לך שאני ממציאה או לפחות מגזימה. מגזימה ממש. לא יכול להיות שהיא הייתה כזאת מפלצת, את אומרת לעצמך. לא יכול להיות שככה ישאירו אשה זקנה בלי אוכל, שאלה ההנחיות. נו, אז אל תאמיני, לא צריך. תחיי לך באשליות. זה באמת יותר נוח כמו כולם. עד שתצטרכי אותם פעם אולי, את העירייה, את העזרה הסוציאלית… ניסית פעם לבקש מהם משהו?

– אני, לא, אני דווקא כן… אני כן מאמינה לך. אבל אני לא… לא הבנת אותי. לא משנה. אבל…

– נו נו כמו כולם. כולם, כולם, האנשים הרגילים. האנשים האלה הרגילים שנוח להם יחסית כמו שגם לי היה נוח יחסית, אפילו שבכלל לא היו לי חיים קלים. כולם שלא צריכים להתחנן על כלום. "עובדת סוציאלית". נו, באמת, מה את חושבת? בטח את חושבת, בטח את אפילו לא חושבת, בטח את פשוט לוקחת כמובן מאליו שאלה שמחליטים למי מחלקים קצבאות ואלה שמטפלים ופוסקים ושופטים ושוטרים וכל מיני כאלה הם לא סתם. לא סתם הם מחליטים. לא סתם ככה. בטח יש להם סיבות. מה זאת אומרת, הם עובדי ציבור ויש תקנות ויש חוקים ומפקחים עליהם והם יודעים מה הם עושים. לא סתם.

אני יודעת. תאמיני לי. גם אני הייתי ככה. את אומרת לעצמך: בטח היא קצת ממציאה הזקנה הזאת. עובדת סוציאלית לא מדברת ככה. זה לא יכול להיות. בטוח הייתה לה סיבה. הזקנה הזאת בטח הגזימה, אולי המצב שלה בעצם לא כל-כך גרוע. לא באמת. לא יכול להיות שהוא כל-כך גרוע ולא עוזרים לה. או אולי היא עברה את הגבול. היא בטח עברה את הגבול וצעקה כמו משוגעת או משהו. איימה על העובדת הסוציאלית.

אפילו מקל אין לי. נראה לך שאני יכולה להפוך שולחן?

ככה נוח להם, לכולם, לחשוב – כולכם. להישאר ככה בעיוורון נוח כזה. גם אני הייתי ככה. אני רק מאחלת לך באמת שאני מאחלת לך שלא תצטרכי מהם כלום אף פעם.


לפרק הראשון, לפרק הקודם

לפרק הבא והאחרון

* רלה מזלי היא סופרת, חוקרת עצמאית ואקטיביסטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf