newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה בכה קרמניצר? מצוקת השמאל היהודי מול חוק הלאום

קולו החנוק מבכי של פרופ' קרמניצר מבטא את התגובה של לא מעטים בשמאל היהודי לחוק הלאום: תדהמה, כעס ועלבון עמוק. לא רק משום שהוא חוק גזעני, אלא משום שהוא משליך על האופן שבו הם רואים את ישראל ואת עצמם

מאת:

קשה, בעצם בלתי אפשרי, למצוא פלסטינים, בין אם הם אזרחי ישראל או תושבי השטחים, שתומכים בחוק הלאום. אבל כמעט באותה מידה קשה למצוא פלסטינים שהחוק הזה מפתיע אותם. יכולים להיות חילוקי דעות לגבי ההשפעה הממשית של החוק הזה על הפלסטינים בישראל, האם הוא יישאר בגדר הצהרה או ימרר עוד יותר את חייהם, אבל יש הסכמה גורפת שהחוק הזה לא מספר לפלסטינים משהו שהם לא ידעו או חשבו קודם: שמדינת ישראל היא מדינה ליהודים, והערבים החיים בה הם אזרחים סוג ב' במקרה הטוב.

ברחוב היהודי התגובה, כמובן, שונה. על פי סקר שפורסם בוואלה, רוב ניכר מבין היהודים תומכים בחוק. זה היה מפתיע מאוד אם היינו מקבלים תוצאה אחרת. החוק הרי אומר את מה שכל תלמיד במערכת החינוך בישראל לומד מהיום הראשון: ישראל היא "מדינה יהודית" והתיישבות יהודית היא מעשה כמעט קדוש. איזו סיבה יש למי שסיים את מערכת החינוך הזו לחשוב אחרת? לכן זה כמעט מפתיע שעל פי אותו סקר, רוב מוחץ מקרב מצביעי העבודה ומרצ מתנגדים לחוק (71 ו-89 אחוז בהתאמה), ואפילו במפלגות המרכז כמו יש עתיד וכולנו הדעות חצויות, עם יתרון לא גדול לתומכי החוק.

לכן עוצמת הרגשות שהחוק הזה עורר אצל חלקים נכבדים בשמאל היהודי איננה מובנת מאליה. ח"כ מיכל רוזין ממרצ, לדוגמה, כתבה בדף הפייסבוק שלה ש"דגל שחור" מתנוסס מעל חוק הלאום, שכן הוא מהווה "הצבעת אי אמון במגילת העצמאות עליה הוקמה והתבססה מדינת ישראל… במגילת העצמאות כתוב 'תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה'. זה בדיוק מה שעשינו מאז קום המדינה. סבא וסבתא שלי עלו לארץ ועשו את זה עוד לפני שקמה המדינה, וכך עשה גם אבי שבנה בארץ הזו".

"שיעור הערבית הגדול בעולם" בתל אביב במחאה על חוק הלאום. השמאל היהודי לא מוכן לחזור ל-1948 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"שיעור הערבית הגדול בעולם" בתל אביב במחאה על חוק הלאום. השמאל היהודי לא מוכן לחזור ל-1948 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

מאות היהודים שנדחסו לאולם הלא-גדול בבית הגפן בחיפה ביום ראשון השבוע, ויותר מ-1500 היהודים שהצטופפו למחרת בכיכר הבימה בתל אביב וחזרו בקול גדול אחרי מלות היסוד בערבית שנשמעו מהבמה – סלאם, שלום, מרחבא, מרחבתיין – שיקפו את אותו רגש של הזדעזעות מוסרית עמוקה מחוק הלאום. הביטוי הכי מזוקק לרגש הזה היה הראיון של פרופ' מרדכי קרמניצר לינון מגל ברדיו 103. "זה חוק משפיל, מזעזע, מטומטם, שכל אדם עם מצפון צריך לצאת נגדו", הוא אמר וקולו נשבר בבכי, "אני מתבייש שכך מגדירים את המדינה שלי". מנהיגי הציבור הפלסטיני בישראל הגיבו בזעם על החוק, אבל איש מהם לא היה קרוב לפרוץ בבכי. אולי משום שלאיש מהם לא היו מעולם ציפיות מ"המדינה". אולי משום שמעולם לא ראו אותה כ"מדינה שלהם". בניגוד לכתב הטלוויזיה ריאד עלי שכן חלם "חלום ישראלי" וחוק הלאום שבר אותו. לכן הוא פרץ בבכי, והם לא.

לא קשה להביט על התגובות הנרגשות האלה במבט ביקורתי ואפילו ציני. הרי אותה מדינת ישראל שהבטיחה ש"תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" קמה על חורבותיו של העם הפלסטיני, שחצי ממנו ברח-הוברח-גורש ב-1948 ולא ניתן לו לחזור. על אדמות הפלסטינים שלא הורשו לשוב אחרי המלחמה, ועל מאות אלפי דונמים שהופקעו מפלסטינים שנשארו בתחומי ישראל, הוקמו מאות ישובים ליהודים בלבד. וזה עוד לפני שאנחנו מזכירים את יותר ממאה ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית וברצועת עזה אחרי הכיבוש ב-1967, כולן ליהודים בלבד.

הגישה הזו לא ייצגה זרם שולי בציונות. זה היה ונשאר במידה הרבה המיין סטרים, לפחות ברמה ההצהרתית. קרמניצר עצמו, מספר תלמיד (ערבי) שלמד אצלו, מלמד את תלמידיו שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אז נכון שיש הבדל בין הלשון העמומה של הצהרת העצמאות, שמעולם לא עוגנה בחוק, והפרקטיקות המפלות של שבעים השנים האחרונות ובין חוק יסוד הקובע שרק לעם אחד יש הגדרה עצמית בישראל ובארץ ישראל, רק לשפה אחת יש בכירוּת, ורק להתיישבות יהודית יש עדיפות, אבל קשה להגיד שהחוק הזה נחת משום מקום.

לא מוכן לחזור לאתוס של הציונות לפני קום המדינה. פרופ' מרדכי קרמניצר (צילוםL יונתן סינדל/פלאש90)

לא מוכן לחזור לאתוס של הציונות לפני קום המדינה. פרופ' מרדכי קרמניצר (צילוםL יונתן סינדל/פלאש90)

אבל תהיה זו טעות לנתח את התגובות הרגשיות של קרמניצר ושל עוד רבים מאוד וטובים מאוד (בלי שמץ של ציניות) רק מהזווית של ההתחשבנות ההיסטורית או של עצימת העיניים לעוולות העבר. התגובה הזו, בעיני, משקפת שינוי אמיתי שעבר על חלקים נכבדים בחברה היהודית בישראל בשבעים השנים האחרונות. קרמניצר עצמו התייחס לכך בראיון שלו. "המדינה כבר קמה לפני שבעים שנה", הוא ענה למגל שעימת אתו עם חזון המדינה היהודית, ""חלק מהאתוס שקדם למדינה – מפסיק להיות רלוונטי. אתה רוצה לחזור לאתוס של עבודה עברית?"

במלים אחרות, קרמניצר מודע לצדדים הבעייתיים בעבר הציוני, לצדדים שממש לא דגלו בשוויון זכויות לבני העם הפלסטיני שישב בארץ הזו, אבל הוא חושב שזמנם עבר, שהם כבר לא רלוונטיים בישראל של היום. חוק הלאום מנסה לחזור אחורנית, ל-1948 ואולי לפניה. אבל גם אם יש צדק בדבריהם של נתניהו אנשי ימין אחרים, שלפיהם בן גוריון היה חותם על חוק הלאום, הם מתעלמים מכך שעברו בינתיים 70 שנה. הערבים הם לא אותם ערבים, וגם היהודים הם לא אותם יהודים.

קרמניצר לא מוכן לחזור לאחור. לא משום שהוא לא רואה את עצמו כציוני. להפך. באותו קול חנוק מדמעות הוא אמר ש"מדינת ישראל היא התגשמות החלום הכי מוצדק". אבל קרמניצר כבר לא מוכן לקבל שבשם "המדינה היהודית" יפלו לרעה את מי שאינם יהודים. הוא לא לבד. לדעתי, רבים מאוד בשמאל-מרכז היהודי, בין אם חשוב להם מאוד להגדיר את עצמם כציונים ובין אם ההגדרה הזו פחות מעסיקה אותם, נמצאים באותה עמדה. בעיניהם ישראל היא למעשה "מדינה ישראלית", כלומר מדינה של האזרחים הישראלים החיים בה היום, יהודים וערבים כאחד. נכון, לא בוער להם להסתכל אחורה ולהודות בכל האפליות השיטתיות נגד המיעוט הפלסטיני בישראל לאורך השנים, אבל מבחינתם זה העבר. הם רוצים להסתכל קדימה.

קחו לדוגמה את אמיר לוי, לשעבר ראש אגף תקציבים באוצר ומי שהיה הרוח החיה מאחורי ההחלטה להעמיד 15 מיליארד שקל לטובת המגזר הערבי. בלי שפגשתי אותו, אני די משוכנע שהוא מגדיר את עצמו ציוני. אבל כשהוא הסתכל קדימה לכיוון ישראל 2030, הוא לא חשב במונחים של מדינה יהודית. הוא חשב על המדינה הישראלית, כיצד היא יכולה לפרוח ולשגשג. וכדי שהיא תשגשג, היא חייבת שגם עשרים אחוז האזרחים הערבים בה ישגשגו. מה עוד, שהמיעוט הזה שואף להתקדם, שואף ללמוד, ממלא את בתי החולים ברופאים ואת בתי המשפט בעורכי דין ובשופטים.

מהמקום הזה בא לדעתי הזעזוע המוסרי שתקף חלקים בשמאל היהודי הקלאסי, מה שמקובל לכנות "השמאל הציוני". במודע או שלא במודע, הם התרחקו מהדור של ההורים או של הסבים שלהם. גם אם הם ממשיכים לראות בישראל כ"מדינה יהודית" או לכל הפחות כבית הלאומי היהודי, הם רואים בה קודם כל מדינה דמוקרטית. חוק הלאום פוגע בדימוי שלהם על המדינה שלהם ובאופן כמעט ישיר – בדימוי שלהם על עצמם. יש מי שיגיד שזו אשליה. אבל גם אם זו אשליה, מאוד לא נעים להתעורר ממנה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf