newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה ישראל גזלה מעיין מתושבי וולאג'ה? פשוט כי היא יכולה

מאז 1967 מדיניות החנק הישראלית סוגרת על הכפר וולאג'ה במגוון דרכים: ניתוק תושבים מאדמתם, הכרזת גן לאומי על שטחים חקלאיים של הכפר, בניית גדר ההפרדה ועוד. כעת ישראל הזיזה מחסום הסמוך למעיין ששימש את תושבי הכפר, כך שלא יוכלו להגיע אליו יותר. ואת הגזל הזה חגגו בחיוכים מאוזן לאוזן

מאת:

החיוכים בתמונה הזו אשר צורפה להודעה לעיתונות של רשות הטבע והגנים הם פניו הציניות של הכיבוש. הרבה מכובדים ומעט מכובדות, עומדים מחייכים ליד בריכת עין ח'ינייה, לרגל פתיחתם המחודשת לציבור של הבריכה והאתר הארכיאולוגי הצמוד לה.

"מדובר באתר שיאפשר לתיירים ותושבים מירושלים ומחוצה לה ליהנות מפינת חמד בעלת נוף מיוחד במינו של הרי ירושלים ללא כל עלות", צוטט בהודעה השר לענייני ירושלים ומורשת, זאב אלקין. אך אלקין שכח את תושבי הכפר הסמוך אל-וואלג'ה, מי שעד כה יכלו ליהנות מהבריכה שכעת נגזלה מהם. החגיגה לשמה התכנסו כל אותם נכבדים, בהם השר אלקין, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, סגנו משה לאון ואחרים, לא היתה רק לציון פתיחתו המחודשת של אתר עין ח'ינייה, אלא גם לציון הרחקתם ממנו של הפלסטינים, תושבי אל-וואלג'ה והאזור, באמצעות העברת מחסום הכניסה לירושלים לצדו השני של האתר, כך שהפלסטינים לא יוכלו להמשיך ולבלות בו, כפי שעשו במשך שנים.

> מדיניות הירי של צה"ל בעזה ממשיכה לגבות קורבנות לא חמושים

כולם יוכלו להנות מאתר עין ח'נייה המחודש חוץ מתושבי אל-וואלג'ה שיצטרכו לצפות במתרחצים מעבר למחסום החדש. (צילום: רשות הטבע והגנים)

כולם יוכלו להנות מאתר עין ח'נייה המחודש חוץ מתושבי אל-וואלג'ה שיצטרכו לצפות במתרחצים מעבר למחסום החדש. (צילום: רשות הטבע והגנים)

זו לא הפעם הראשונה שתושבי אל-וואלג'ה מורחקים מהמעיינות ומהאדמות שמשמשות לפרנסתם. תושבי הכפר הגיעו אליו אחרי מלחמת העצמאות, בזמן שברחו מרכס לבן השכן בו שלטה ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים רובו של השטח הצמוד לכפר סופח לירושלים, אך בתיו ותושביהם נותרו מחוץ לירושלים, ללא תעודת הזהות הכחולה שניתנה לתושבי העיר.

אבל הקרבה לירושלים היתה בעוכריהם. מדינת ישראל החליטה לנתק את התושבים משטחיהם, שהם גם מקור החיים שלהם. תחילה הוכרזו מרבית האדמות החקלאיות של הכפר כ"גן לאומי", כפי שמדינת ישראל מרבה לעשות ככלי לחסימה וחניקת יישובים פלסטינים. בהמשך החקלאים התחילו לעבור מסכת הצקות על ידי פקחי רשות הטבע והגנים. לאחר מכן, הוחלט לבנות את גדר ההפרדה באופן שתחצוץ בין הכפר לבין אדמותיו. אחד מרגעי השיא של הציניות והרשעות המופגנת כלפי הכפר ותושביו הגיע בשבוע שעבר.

בשקט בשקט, בניגוד להוראת היועצת המשפטית של הוועדה לתכנון ובנייה, העבירה עיריית ירושלים את מחסום הכניסה לישראל עד לאחר אתר עין ח'ינייה. עד אז שימש עין ח'ינייה כמקום לנופש של ישראלים ופלסטינים, בהם רבים מתושבי אל-וואלג'ה שמשבוע שעבר לא יכולים להגיע עוד למעיין הסמוך לביתם, ונאלצים לצפות מרחוק בישראלים נופשים בפנינת הטבע הקטנה שנלקחה מהם.

מדינת ישראל סיפחה הלכה למעשה את המעיין לשטח ישראל ושללה את הגישה אליו מתושבי אל-וואלג'ה הסמוכה. מדוע זה נעשה? פשוט, כי אפשר.

לשלל המכובדים שהגיעו בשבוע שעבר לטקס פתיחתו המחודשת של האתר, לא היה אכפת שהם מצטלמים מחייכים במקום שעד עתה שימש גם משפחות פלסטיניות. לא היה להם אכפת שילדי אל-וואלג'ה שהמעיין היה המקום אליו באו להתרחץ ולהשתולל, יוכלו מעתה רק להסתכל מרחוק על הישראלים שלקחו מהם את המקום. אף אחד מהם גם לא שאל את עצמו, מה זה עושה לילד הפלסטיני לראות את המעיין הסמוך לביתו נגזל ממנו, את מי זה גורם לו לשנוא? עבור אותו ילד פלסטיני אלו הם חיוכים של רוע, של אדישות ואטימות. חיוכים של כיבוש.

אז אם תזדמנו לעין ח'ינייה, הרימו מבטכם לכיוון אל-וולאג'ה שמעבר למחסום ותחשבו איך השמחה והחופש שלכם נראים מהצד השני.

ד"ר לורה ורטון היא חברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת מרצ.

> אז מי מושחת יותר, יהודים או ערבים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf