newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לעולם לא אגדל ילדה בעזה

אני אוהבת את הבת העתידית שלי יותר מדי. לא אביא אותה לעולם שבו "רק הגברים חשובים", חייה של אשה הם מאבק, וכל ילד עם דרכון פלסטיני הוא כמו ציפור בלי כנפיים

מאת:

כותבת אורחת: ג'יג'י אל עבייד, עזה

הנה כמה הנחות שאתם יכולים לעשות עלי אחרי שקראתם את הכותרת של הטקסט הזה:

היא פמיניסטית צווחנית.
היא נמוכה ומכוערת.
היא אוהבת את רעיון הרווקות.
היא ליברלית שחולקת על ערך הנישואין.
מדובר בדרמה קווין.

ובכן, חלק מההנחות האלה נכונות, אולם אף אחת מהן אינה הסיבה שבגללה אני כותבת את הטקסט הקצר הזה.

אני בת 22, יש לי שני שמות, שני ימי הולדת ואני מפוצלת למספר רב של אישיויות (מה שאומר שאני שחקנית טובה). גדלתי בעזה, בפלסטין, בחברה ערבית. האם אני אוהבת את זה? כן. אבל הייתי רק מעדיפה לנהל מערכת יחסים מרחוק עם המדינה שלי.

מאז ומתמיד עמדתי מאחורי הרעיון שלא להביא ילדים בעזה, במיוחד לא בנות. אבל בעבר מעולם לא הצלחתי לבטא את הסיבות באופן מדויק. בכל פעם שאני נכנסת לדיון על הנושא הזה אני מרגישה מבולבלת ולא מספיק משכנעת (צריך לדעת להצדיק החלטות אישיות כאלה כשאת חיה בחברה שמרנית). זה אף פעם לא מספיק להסביר את המובן מאליו: "העולם הוא מקום נורא מדי מכדי להביא לתוכו עוד ילדים, במיוחד במקרה שלי, במקרה הפלסטיני. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות למישהו. ילד עם דרכון פלסטיני הוא כמו ציפור בלי כנפיים".

> לסחוב את הכלא הגדול בעולם לתוך ישראל: מסע של אישה מעזה

נשים בעזה (צילום: Suhair Karam / IRIN פליקר)

נשים בעזה (צילום: Suhair Karam / IRIN פליקר)

לפי מספר ימים ביקרתי בבית המשפט. כדי להגיש מסמכים רשמיים אני חייבת ללבוש חיג'אב ושמלה ארוכה ומכופתרת, אחרת לא ניתן להיכנס למקום. לידי עמדה אישה שביקשה לקבל קצת כספי פיצויים עבור בנה שנפגע בתאונה. השופט שאל אותה: "איפה האבא? [בעלה]". היא ענתה שהוא נמצא מחוץ לרצועה, אז השופט שאל בכעס "איפה הדוד שלו [אחיו של בעלה]?". האשה ענתה לו "אני אמא שלו!", ואז השופט צעק עליה "איפה הסבא? איפה המשפחה של הילד הזה? לכי תביאי מישהו מהצד של האבא". כפי שמתברר, אמא שלך היא לא המשפחה שלך. איזו הפתעה.

כשאני צריכה לטפל בעניינים בירוקרטיים אני בדרך כלל הולכת עם אמא שלי. בכל פעם אנחנו עוברות תהליך ארוך ומייגע מאוד. בפעם האחרונה, לעומת זאת, הלכתי עם אחי ולהפתעתי כל התהליך הושלם בפחות מעשר דקות. המסמכים בהם ביקשנו לטפל עסקו בי, אבל הנוכחות שלי לא נדרשה. למה? ככל הנראה כי המוטו של המדינה שלי הוא "הגברים חשובים". כוח וסמכות הם שווי ערך לגבריות.

זאת היא רק הצצה קטנה למה שצריכה לעבור אשה בעזה על בסיס יום יומי. עבורי מדובר במאבקים, קשיים, שלל תלאות ובעיקר בגיבוב של שטויות.

ומה בכלל הבעיה? הבעיה היא הממשלה הכביכול דתית? הדת בעצמה? הגברים? הבורות? בסופו של דבר אני לא ממש בטוחה וגם לא ממש אכפת לי מי אשם. אבל זה מוביל אותי למסקנה אחת: אני אוהבת את הבת העתידית שלי יותר מדי, מכדי שאלד אותה בארץ הזאת.

ג'יג'י אל עבייד מעזה היא בוגרת החוג ללימודי ספרות אנגלית וצרפתית מאוניברסיטת אל-אזהר. משפחתה במקור מיפו/יאפא. במהלך השנים האחרונות היא מתנדבת במספר ארגונים בינלאומיים ולוקחת חלק בקבוצות של בלוגרים עצמאיים. היא חברה בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור באנגלית ותורגם לעברית על ידי יעל מרום.

> "כל כמה דקות מישהו הכה אותנו עם קת הנשק, נתן לנו סטירה או בעיטה"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf