newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה המשטרה אלימה כלפי החרדים? כי היא לא יודעת אחרת

המשטרה יודעת שגם השימוש בבואש, בפעם הראשונה במערב ירושלים, לא יכניע את החרדים. אבל מאז שנות ה-90 המשטרה הפכה מכוח אזרחי לכוח הפועל במתכונת צבאית, שרק מחליף אויב: פעם פלסטינים, ופעם חרדים

מאת:

הגנרל הסיני סון דזה גרס כבר לפני כ-2,500 שנה כי מוטב למנהיגים להימנע ממלחמה ככל האפשר ולפתוח במלחמה רק אם אסטרטגיה פוליטית או דיפלומטית אינה זמינה יותר. אני מניח שמפקדי מחוז ירושלים במשטרה לא קראו את ספרו המשפיע של סון דזה "אמנות המלחמה", ואולי זו הסיבה למלחמה שהם מנהלים בשנים האחרונות נגד חרדים קנאים המסרבים להתייצב בלשכת הגיוס כדי להשיג פטור משירות ביטחון. מלחמה אפית, בממדים סיינפלדים, מלחמת הכלום הגדולה.

המשטרה, ולא רק היא, מתעקשת לנהל את המלחמה הלא נכונה. מלחמה זו החלה לאחר שבג"צ פסק ב-2012 שחוק טל אינו חוקתי ובפועל ביטל את הסדר "תורתו אמנותו" שלפיו בני ישיבות פטורים משירות ביטחון. מאז קמו ועדות רבות שנועדו להביא כביכול ל"שוויון בנטל", נקבעו מכסות לגיוס חרדים, וב-2014 אישרה הכנסת את חוק הגיוס, המאפשר לבני ישיבות המגיעים לדחות את גיוסם עד גיל 26 ואז לקבל פטור אוטומטי משירות. בינתיים התברר שהצבא אינו זקוק לכל כל הרבה נושאים "בנטל" ויחד עם משרד האוצר הוא בוחן את האפשרות לקצר את השירות הצבאי מ-30 ל-28 חודשים ובעתיד אף לשנתיים בלבד.

ולמה פרצה מלחמה? אנשי העדה החרדית האנטי-ציונית ופלגים חרדים נוספים, המכונים הפלג הירושלמי שהונהג על ידי הרב שמואל אוירבך, סירבו לקבל את חוק הגיוס. אנשי העדה החרדית בשל סירובם לקיים כל קשר עם מוסדות המדינה הציונית, ותלמידיו של הרב אוירבך מסרבים  לקבל כל פגיעה בהסדר "תורתו אמנותו".

אילו היה מדובר היה במועמדים חילונים או דתים-לאומים לשירות ביטחון,  המשטרה הצבאית היה זו שהייתה פועלת לאכוף את חוק הגיוס ולהעניש את סרבן הגיוס. אך במקרה של החרדים, ברור שמשימה כזו גדולה על מידותיה. ולתמונה נכנסה משטרת מחוז ירושלים, והחלה מלחמה, כי זה מה שמשטרת ירושלים, ומשטרת ישראל בכלל, יודעת לעשות. נראה שאף אחד במשטרה לא טרח לאמץ את עצותיו של סון דזה ולחשוב אם בכלל אפשר לנצח במלחמה זו, ומה בכלל ייחשב לניצחון . ברור מאליו, אז כמו היום, שלא ניתן לגייס בכפייה ולו בודדים מאותם בני ישיבות סרבניות.

המשטרה כבר לא יודעת איך לדבר עם מפגינים. שוטרים מפנים בכוח מפגינים חרדים בירושלים (צילום: ינותן סינדל / פלאש 90)

המשטרה כבר לא יודעת איך לדבר עם מפגינים. שוטרים מפנים בכוח מפגינים חרדים בירושלים (צילום: ינותן סינדל / פלאש 90)

ולמה המשטרה אצה אלי מלחמה? כי המשטרה הפכה בשנות התשעים מכוח שיטור ארחי לכוח ביטחון פנים הפועל במתכונת צבאית. בירושלים עצמה החל תהליך זה שנים רבות לפני כן, ומשטרת המחוז שימשה ככוח דכאני האוכף את משטר הכיבוש על תושבי מזרח ירושלים, לפחות כ-40 אחוז מתושבי העיר. שינוי זה בהגדרת משימות המשטרה הביא לצמיחת שרירים עבותים אצל כוחותיה, בייחוד אצל יחידות הסיור המיוחדות (יס"מ) ובפלוגות מג"ב. במקביל, הוא גרם ללובוטומיה אצל שדרת מפקדיה הבכירים.

כיום, ברירת המחדל של המשטרה בכל אירוע חיכוך – מינורי או כזה המעיק על ציבורים רבים,  שקט או כזה הלוכד תשומת לב תקשורתית – היא 'עוף לי מהעיניים' (או "לך תזדיין" בלשונו המעודנת של מי שהשר ארדן מתעקש למנות למפכ"ל, משה צ'יקו אדרי,שהיה גם הוא מפקד מחוז ירושלים)  או שתחטוף/אעצור אותך (ועל הדרך גם אאשים אותך בתקיפת שוטר). כך נהגה המשטרה בניסיונה לדכא את ההפגנות בשכונת שיח' ג'ראח במזרח ירושלים, באלימות שהפעילה כלפי מפגיני המחאה החברתית בתל אביב (כולל חניקת מפגינה), בשבירת ידו של מני נפתלי בהפגנות בפתח תקווה או בשבירת רגלו של מנהל מוסאוא ג'עפר פרח  בהפגנה בחיפה. מעטים הם מפקדי המשטרה הבכירים היודעים לדבר עם אזרחים בגובה העיניים, להגיע להסכמות ולהכיל ולנווט מחאות והפגנות כמו אריה עמית או ניסו שחם, שניים שפיקדו בעבר על מחוז ירושלים.

ובירושלים, כמו בירושלים, הדברים מגיעים לרתיחה מהר וגבוה יותר. המשטרה מנסה, ולעיתים גם מצליחה, ללכוד חרדים סרבני-התייצבות-בלשכת-הגיוס במבצעים מתוקשרים, כולל אגב שליחת שוטרים מחופשים לחרדים אל השכונות החרדיות. המשטרה מסגירה את הסרבנים האלה למשטרה הצבאית. הם נשלחים לתקופות מאסר קצרות בכלא הצבאי, בדרך כלל קצרות בהרבה משל סרבנים פוליטיים מהשמאל, ואז, כצפוי, משוחררים משירות ביטחון. החרדים, בהנהגת הוועד להצלת עולם התורה, מגיבים בחסימת צמתים מרכזיות, בדרך כלל בכניסה לירושלים ולפעמים על מסלול הרכבת הקלה, והמשטרה מגיבה במעצרים המוניים, בשימוש באמצעים לפיזור הפגנות ובענישה קולקטיבית, בדומה לדרך בה הצבא פעל לדיכוי הפגנות פלסטיניות בשטחים הכבושים. וכך בפעם הראשונה במערב ירושלים הופעל הבואש,[4] אותו חומר מצחין הנורה ממכלית והנותר באזור הפיזור במשך ימים ארוכים. הבואש כבר הופעל בעבר על ידי המשטרה בעיסאוויה וברחוב צלאח א-דין במזרח ירושלים. וחוזר חלילה.

מומלץ לא להתרשם מניסיונות המשטרה להצדיק מלחמה זו בחובתה לאכוף, ובנחישות, את החוק. המשטרה לא נוהגת בנחישות דומה כשמדובר במשימות מורכבות יותר, כמו מאבק באלימות במשפחה, מאבק נגד השימוש בנשק ביישובים פלסטיניים או מלחמה התאונות בדרכים. משימות כאלה דורשות יצירתיות, שיח רצוף וקבוע עם קהלים שונים והקניית מיומנויות שונות לשוטריה מלבד הפעלת כוח, ובהן המשטרה נכשלת.

מלחמה זו מתנהלת כמין כוח עליון, שנכפה עלינו ללא מבוגר אחראי שינסה לסיימה. מיותר לתלות תקוות בשר ארדן, העסוק במלחמתו במבקריה של ישראל ברחבי הפלנטה או בראש הממשלה בנימין נתניהו, העסוק בשלל מלחמות משלו, רובן מדומיינות, מיעוטן ממשיות. מפקד המחוז הנוכחי יורם הלוי כבר הוכיח עצמו כמי שיודע לפתוח במלחמות טיפשיות, וצריך רק להיזכר בתרומתו למשבר המגנומטרים במתחם הר הבית, אך לא כמי שמשכיל לסיימן. כנראה כל עוד שמדובר במפגינים שאינם בעלי כוח פוליטי, חרדים אנטי ציוניים או פלסטינים, המשטרה תמשיך ותסלים את מלחמת הכלום הגדולה, כמו גם את מגוון שיטות הדיכוי שלה.

אייל הראובני היה כתב לעניינים מוניצפליים בעיתונים המקומיים "כל העיר" ו"ירושלים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf