newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה נאלצים הורים לחפש חינוך לילדיהם במיקור חוץ

סקר עמדות הורים גילה כי למרביתם ציפיות מופרזות ממערכת החינוך, אך רק חצי מהם חושבים שביה"ס באמת עומד בהן. למרות זאת הם רוצים עוד שעות לימוד, ושמישהו ימצה לילדים שלהם את הפוטנציאל. אבל ההורים הם רק קורבן של החברה הלאומית ושל המערכת הכלכלית

מאת:

לפני עשרה ימים פורסם באתר nrg מאמר נשכני שכתבה טל רוזנוביץ הלוי, תחת הכותרת: "גננת: תורידי את הידיים מימי השישי שלי". רוזנוביץ הלוי יוצאת נגד פעילות משותפת להורים ולילדים בימי שישי, משום שזה הבוקר החופשי היחידי שלה. כך היא כתבה לגננות: "הילדים הם שלי מארבע וחצי אחרי הצהריים ועד שמונה בבוקר ושלכן כל היתר".

בהתחלה חשבתי שמדובר בסאטירה. אבל טעיתי. בין התגובות הרבות היו לא מעט הורים שפרגנו לרוז בכל הכבוד על האומץ לומר את האמת. גם בתוכנית הבוקר של קשת, עם גלית גוטמן ויואב לימור, הייתה הסכמה רחבה שהילדים מקומם במערכת החינוך ולהורים מגיע קצת שקט (ראו כאן חלק מהשידור).

ציפיות גבוהות שאינן מתממשות

ואכן רוזנוביץ הלוי לא לבד. לפני מספר חודשים פרסמה הרשות הארצית למדידה והערכה סקר עמדות הורים כלפי מערכת החינוך. לסקר השיבו 2,252 הורים שמייצגים את חתכי האוכלוסייה בישראל. בין השאר, נשאלו ההורים לקראת מה הם היו רוצים שמערכת החינוך תוביל את ילדיהם. 85 עד 95 אחוז מההורים סימנו את הדברים הבאים כחשובים: סובלנות וכבוד לזולת, כישורים חברתיים, מימוש הפוטנציאל הייחודי של הילדים, תרומה לקהילה ולחברה, היכרות וכבוד כלפי קבוצות אחרות בחברה, הישגיות (ציונים), אורח חיים בריא ואיכות הסביבה. רק חינוך למסורת ומורשת תרבותית נותר מעט מאחור עם 80 אחוזי תמיכה מצד ההורים.

עד כאן זה די ברור, כי הרי אם מציעים להורים את כל הטוב הזה, למה שלא ירצו בכך. במקביל שאלו את ההורים עד כמה בתי הספר של ילדיהם "מדגישים כל ערך בפועל". כאן התגלה שרק 62 עד 64 אחוזים מההורים חושבים שבתי הספר מחנכים את הילדים לתרומה לקהילה ולסובלנות לזולת. 53 עד 56 אחוז חושבים שבתי הספר מדגישים הישגיות, מסורת ומורשת, כישורים חברתיים והיכרות עם קבוצות אחרות בחברה. 45 עד 48 אחוזים חושבים שבתי הספר עוסקים באיכות הסביבה ובמימוש הפוטנציאל האישי ורק 39 אחוז מההורים מעידים שבתי הספר מחנכים לאורח חיים בריא.

תכלס, כמעט כל ההורים מצפים מבתי הספר לחולל פלאות בילדים, ורק חצי מהם חושבים שבתי הספר אכן עושים זאת. ולמרות זאת, ההורים דווקא מרוצים. 78 אחוזים מההורים הביעו שביעות רצון כללית והעידו שילדיהם אוהבים ללכת לבית הספר. 80 אחוז העידו שיש יחסים טובים בין המורים לילדיהם. לא תאמינו, אבל מחצית מההורים אפילו חושבים שתשלומי ההורים למערכת החינוך (חינוך חינם עאלק) הם במידה הנכונה והראויה.

פחות חופשות

עכשיו זה מתחיל להיות מעניין: למרות שבתי הספר לא משיגים את מה שההורים רוצים שהם ישיגו, מחצית מההורים חושבים שיש לצמצם את ימי החופשה ולהוסיף עוד ימי לימודים בבתי הספר. רק 5 אחוז מההורים מחזיקים בעמדה הפוכה, שראוי להגדיל את מספר ימי החופשה. והנה השיא – לשאלה מה הילדים צריכים לעשות בזמן החופשות (שאותם כאמור יש לצמצם), השיבו 82 אחוזים מההורים (לילדים ביסודי) שצריך להעסיק את הילדים בפעילות לימודית והעשרה מטעם בתי הספר. בחופשות!

מתוך הספר "בית או ספר". איור: נטע הולצר

מתוך הספר "בית או ספר". איור: נטע הולצר

אז מה השורה התחתונה: יש להורים ציפיות גבוהות מבתי הספר שיחנכו את ילדיהם. בתי הספר עומדים בהן באופן חלקי ביותר, ובכל זאת ההורים באופן כללי מרוצים. הם רוצים שיהיו יותר ימי לימוד בשנה, ושגם בזמן החופשות הילדים יהיו בפעילות מטעם בתי הספר. בקיצור – שמישהו יגדל לנו את הילדים.

ההורים הם הקורבן

בין המגיבים לפוסט של רוזנוביץ הלוי (לעיל) היו גם רבים שטענו נגדה, והאשימו אותה בחוסר אחריות הורית. אני לא מסכים, שהרי להאשים את ההורים זה להאשים את הקורבן. ההורים ומוסד המשפחה הם קורבן של שתי מערכות גדולות וחזקות ממנה: מדינת הלאום והמשק הקפיטליסטי. את יסודותיו של החינוך הלאומי הגדיר הפדגוג הגרמני יוהאן פיכטה בשנת 1806. לעניין ההורים הוא כתב:

אנו משוכנעים לחלוטין, שבמיוחד בקרב המעמדות העובדים, החינוך לא יכול להתחיל, להמשיך או להסתיים בבית ההורים, ואף לא בלי הפרדה מוחלטת של הילדים מהוריהם.

ובפנייתו להורים הוסיף:

אינכם נדרשים לסייע, אולם רק הפעם הזו אל תתערבו […] תלמדו סוף סוף להכיר בערך עצמכם ותשתקו.

הסיבה לעמדה זאת היא שהלאומיות ביקשה להכניס למסגרת תרבותית אחת מיליוני אנשים בני תרבויות, שפות ומעמדות שונים. כל עוד תשמר ההשפעה הישירה של ההורים על ילדיהם, תתקשה מדינת הלאום לאחד את כל הילדים השונים לסיפור לאומי אחד. זה נכון לגרמניה כמו לכל המדינות. וזה בדיוק מה שקרה בישראל, כאשר הלאום העברי-ציוני המציא את עצמו, ואיחד לתוכו יהודים בני תרבויות שונות. ילדים הוצאו מבתיהם גם בקיבוצים וגם במעברות; ואלה שנשארו בבית התחנכו לזלזל בהוריהם הגלותיים.

המערכת השניה הלוחמת במשפחה היא כמובן המערכת הכלכלית. ההורים נדרשים לתת יותר ויותר שעות לטובת "עבודה", ולהוציא יותר ויותר כסף לטובת "רמת חיים". כדי שהמעגל הזה יזין את עצמו, אנחנו מספרים לעצמינו את סיפור הקריירה ומימוש הפוטנציאל האישי – זה הסיפור שמניע אותנו לעבוד יותר ולצרוך יותר.

הרס המשפחה במעגל סגור

אני מחזיר אתכם לדוח לעיל: 92 אחוזים מההורים בישראל חושבים שבית הספר צריך לחנך את הילדים "למימוש היכולות והפוטנציאל הייחודי של כל ילד וילד". הילדים האלה, כשיתבגרו, ירדפו אחר הזנב של המימוש העצמי שלהם, ואגב כך יאלצו להותיר את ילדיהם יותר שעות במערכת החינוך, כדי שזו תחנך גם את הדור הבא לחפש לעצמו ייחוד. הערך "משפחה", אגב, כלל לא הוזכר כאחד הערכים שעליהם יש לחנך את הילדים. מה פתאום משפחה, כשיש לחנך את הילדים ללאומיות ולעבדות מודרנית.

מחאת ההורים לא צריכה להיות כנגד הגננות שנוגעות להם בימי השישי, אלא דווקא כלפי השלטון הלאומי-קפיטליסטי שנוגע להם במשפחה.

* * *

ביום שלישי, 15 בדצמבר, יתקיים בכנסת מפגש של שדולת הורות ומשפחה בעידן של קריירה, שידון בנושאים אלה.

הציטוטים מתוך ספרי הפדגוגיה הטבעית והאיור מתוך בית או ספר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf