newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה צריך לבחור בין ערבית לעברית?

לצד ניסיונות המחיקה של הערבית, שנתפסת כשפה עויינת, מהמרחב הציבורי, מתרחש גם תהליך של התערבבות בין שתי השפות האחיות: כולנו משחילים מילים בערבית לעברית ולהיפך

מאת:

התגובות שהגיעו להערה שלי בקבוצה חברתית של סטודנטים פלסטינים בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב, בה אני חבר – הפתיעו אותי. מדובר בקבוצה מצויינת, שהיא בית מבחינתי לחילופי חומרי לימוד והכנה לבחינות, אולם כשראיתי יום אחד את הצורה בה נכתב אחד הפוסטים שפורסמו בקבוצה חשכו עיניי. זו היתה תערובת של מילים בערבית ועברית שכתובות בתעתיק עברי. חשתי דחף בלתי נשלט לומר דבר מה בעניין הזה, אז כתבתי פוסט קצר בו שיבחתי את פועלה של הקבוצה אך הדגשתי את חשיבות השימוש בשפה הערבית לאשורה – כלומר, להשתמש באותיות ערביות כשכותבים בערבית, ואם מעוניינים לכתוב בעברית, אז הכל בסדר, מוזמנים ומוזמנות. גיליתי שייתכן שפניתי לקהל הלא נכון.

הקבוצה, מורכבת ברובה מבני ובנות הדור שנולד אחרי 1995, לא סבלה את "הפלצנות" שלי, והתגובות היו בהתאם. הפוסט, שחשבתי שהוא חיובי, הפך ללעג וקלס במקלדות ילידי וילידות הניינטיז המאוחרות. לאחר זמן מה יצאתי קצת מההלם וניסיתי להבין מה קרה שם. לא הצלחתי. כפלסטיני ברור לי כשמש המעמד של השפה הערבית ומהי החשיבות של שימורה. הערבית נתפסת לצערי כשפה עוינת, ושימוש בה במרחב ציבורי מייד יפנה עיניים חשדניות כלפי דובריה, ובמרחב הציבורי יש זלזול בלדייק בכתיבתה, כמו לדוגמא בשילוט בכבישים. גם לי בעצמי יש נפילות שבהן אני מחליק פה ושם מילים עבריות במהלך שיח עם פלסטיניות ופלסטינים. אבל מה זה אומר עלי בעצם?

> מקדשים את השבת: כנופיות מתנחלים תקפו את הכפרים עוריף וחווארה

שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית, אזור סלפית (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שלטי דרכים שבהם נמחקה הערבית. (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אחד מחבריי, דוקטורנט לסוציולוגיה בקיימברידג', מצא לנכון להאיר לי צד חיובי "ייתכן שזו מחאתו החדשה של הדור הצעיר. תקרא לזה מרד פנימי" הוא טען, "יתכן שערבוב המילים והשימוש בעברית ללא תחושת אשם כמו שקורה אצלך, היא הדרך להביע את ראייתם לעתיד, והם לא קושרים את השפה לפלסטיניות".

מאז אמירתו זו, אני חושב לא מעט על העניין, ואיך לא, גם על עצמי. אני פלסטיני, דובר ערבית כשפת אם, וכותב בשיחה מקומית בלוג בשפה העברית, שפת הקולוניאליזם – אז אולי כדאי שקודם אבוא בטענות לעצמי. ייתכן מאוד שתהליכים סוציולוגיים שמתרחשים מעל ומתחת לפני הקרקע, יביאו לכך שיתרחש פה בעוד שנים רבות נס בלשני, נס של שפה חדשה שהיא תערובת שפות, כמו בדוגמה של השפה של האי מלטה, תערובת מדהימה שנוצרה משילוב של ערבית עם איטלקית. אבל עד שהתהליך הזה יתרחש, כנראה שנמשיך להיות עדים למקרים מוזרים שקשורים לשפה הערבית ולפרשנותה, הבולט בהם בעת האחרונה הוא זה של המשוררת דארין טאטור.

טאטור מואשמת בהסתה לאלימות ומשפטה מתנהל זמן רב בעקבות שיר שכתבה בשפה הערבית. הדיונים במהלך המשפט שנסובו סביב שירה, תרגומים ופרשנותם, במהלכם העיד כמומחה גם חברי ל"שיחה מקומית" ד"ר יוני מנדל, מציגים מופת של אבסורד. אך הדבר שהדהים אותי בכל הסיפור היא אנקדוטה שסיפרה לי חברה שנכחה באחד הדיונים. טאטור ביקשה שעדותה תתנהל בערבית (זכות שניתנת בבתי משפט), המתרגם של בית המשפט תירגם סימולטנית לעברית והקלדנית הקלידה בפרוטוקול בשפה העברית את העדות שניתנה בערבית.

מעמדה של השפה הערבית במוסדות המדינה, לכאורה הוא רשמי, אך בתי המשפט, מגדל השן של הצדק, אינם מוכנים להשתמש בה כשפה לפרוטוקול, דבר שיכול לעוות בצורה ניכרת את העדות המקורית והאותנטית. לא רק זאת, אלא שכמובן שהשופטת שמנהלת את המשפט אינה דוברת ערבית.

המקרה של דארין טאטור, גם גורם לי לחשוב על הכתיבה שלי עצמי. אם הייתי כותב את הפוסטים שלי בשפה הערבית, אותם פוסטים ממש שאני מפרסם בבלוג ב"שיחה מקומית", ייתכן מאוד שאיזו מערכת אלגוריתמים הייתה מפרשת את דבריי כהסתה, והייתי מוצא את עצמי בחקירות משטרתיות לאחר שמתורגמן משטרתי עלה על מסית פלסטיני מסוכן – ראו את המקרה של אנס אבו דעאבס.

העברית, השגורה בפי רוב יושבות ויושבי הארץ ללא הבדל גזע, מין ודת, היא אחותה של השפה הערבית, שפת הילידים ושפתם של לא מעט מהגרים. האחווה הזו לא מתבטאת רק בדמיון המילים אלא בכך שכולנו מערבבים, יהודיות ופלסטיניות, יהודים ופלסטינים, כולנו משחילים עברית לערבית וההפך. אבל תהליך זה של ערבוב טרם הביא אותנו למצב שבו אנו מבינים לחלוטין שגורלנו בארץ הזו הוא גורל משותף כגורלן של השפות.

אין בי כעס על הערבוב הזה, ההפך, זהו עוד נדבך שלא נמצא בשליטתו של איש עד שנגיע למדינת כל אזרחיה הדמוקרטית האמיתית, עד שנגיע לשלום האמיתי. ועד שיגיע היום הזה בו נכיר בעובדה שגורלנו משותף ולכולנו אין ארץ אחרת, אני אמשיך לטעון שאין הרבה דברים יפים כל כך כמו שתי השפות האלה, עברית וערבית.

> יום הקנאביס הבינלאומי: כאלף חוגגים עישנו חופשי מול הכנסת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf