לפעמים מבצבץ רגע של תקווה. היום יכול להיות הרגע הזה

ב-17 במאי 1999 הייתי בסוף השבוע הארבעים להריון. הימים היו ימי ממשלת נתניהו הראשונה, ואני הייתי נחושה מאוד שבכורתי לא תיוולד אפילו ליום אחד של שלטון האיש החשוך הזה. כך גררתי את עצמי, עם הצירים שכבר החלו, לקלפי השכונתית, ובשארית כוחותיי הטלתי את הפתק לקלפי ומשם הלכתי לבית החולים ללדת. וכשהיא נולדה היתה לנו תקווה גדולה שהיא תגדל למציאות אחרת, עידן אחר – שבו לערכים שהאמנו בהם תהיה משמעות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כשהחזקתי אותה בידיי בפעם הראשונה, לא יכולתי להעלות על דעתי שעשרים שנה מאוחר יותר שוב נלך להצביע כדי להדיח את נתניהו מהשלטון. לא שיערנו אז שבעשרים השנים שיבואו המצב ידרדר מדחי אל דחי, שנתניהו יהפוך לקיסר מושחת ופירומן בממדים כאלה, שברק ירמוס ברגל גסה את כל מה שבשמו נבחר, שהאפרטהייד יהפוך למדיניות כמעט מוצהרת ושהכהניסטים יעמדו בשערי הכנסת. לא תיארנו לעצמנו שאחרי עשרים שנה שוב יתמודדו בבחירות נתניהו וברק, ושמהאופטימיות ההיא לא יישאר אלא זיכרון עמום ומר.

לרתום את הקול לטובת ההפרעה. יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, מצביע בבחירות, 17 בספטמבר 2019 (צילום: אורן זיו)

כשנולדה בכורתנו לא הבטחנו לה שכאשר תגיע לגיל 18 לא יהיה יותר צבא. היינו אולי צעירים ונאיביים, אבל לא מטומטמים; כבר אז ידענו שהצבא בישראל הוא כמו כוח טבע, נצחי ובלתי נמנע. אבל לא האמנו שלפני גיל עשרים היא כבר תהיה מפגינה מתמידה נגד הכיבוש שרק יילך ויעמיק, שהגזענות המצמיתה תשלח זרועות אש לבית הספר הדו לשוני שבו למדה, שהחלום יתרחק במהירות מבהילה כל כך.

היום היא נוסעת לטיול הגדול שלה, למזרח. אתמול בערב ארזה את התרמיל הענק, והכניסה לתוכו גם את החולצה עם הכיתוב Free Palestine שקיבלה ממוביל ההפגנה השבועית בשיח' ג'ראח אליה היא מתמידה להגיע מזה שנים, כשנפרד ממנה לשלום ביום שישי האחרון. הבוקר נלך ביחד להצביע, ומשם ניקח אותה לשדה התעופה.

אני מביטה בתרמיל הגדול שמחכה ליד הדלת ותוהה לאיזו מדינה היא תחזור. עשרים השנים שחלפו מאז לימדו אותי שמהפכות לא מתחוללות בקלפי, והישועה לא תצמח מהכנסת. למדתי גם להכיר במגבלות הכוח שלנו; לשמאל העקבי יש מעט מאוד השפעה על מוקדי הכוח, אם בכלל, וגם לא גייסות בשטח. אין לנו את הכוח להוציא לפועל מהפכות. אבל זה לא מייתר את המשימה המוסרית והפוליטית שלנו, שהפכה להיות במילה אחת: שיבוש.

השיבוש איננו המהפכה עצמה, אבל הוא שלב הכרחי בדרך אליה. אם יש משהו שלמדתי בעשרים השנים האלה זה שאין דבר שמשרת את המערכת יותר מסטטוס קוו, הסטטוס קוו הלא מופרע שבו היררכיית הכוחות – על הדיכוי והעוול שהיא מגלמת – מבססת את מעמדה וקובעת מי בפנים ומי בחוץ, מי לגיטימי ומי אינו לגיטימי, למי יהיה פתחון פה ולמי לא. לכן אם יש דבר באמת בעל משמעות שאנחנו, במיוחד הציבור היהודי, יכולים לעשות עם הקול שלנו היום, זה לרתום אותו לטובת ההפרעה, השיבוש בסדר הדברים. כך מערכות מתחילות להתערער – גם רבות הכוח שבהן.

חלום הבלהות האמיתי של הימין – התנערות של יהודים מהעליונות היהודית. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואישתו שרה, אוגוסט 2019 (צילום: פלאש90)

אין לי ספק שכל קול יהודי לרשימה המשותפת הוא שיבוש של המערכת. זה חלום הבלהות האמיתי של נתניהו וחבריו. ההתנערות של יהודים מהעליונות היהודית היא שיבוש במערכת. כאשר נתניהו יתחיל להזיע בגלל היהודים שנוהרים לקלפיות ומצביעים לרשימה המשותפת, כאשר יותר יהודים יבינו שהמוצא מהסבך שבו אנחנו לכודים לא יימצא בשיח פנים יהודי שמתעלם מכ-20% מאזרחי המדינה, נדע שהמערכת מתחילה לרעוד מהיסוד.

לפי התחזיות, בבחירות האלה יצביעו לרשימות הערביות יותר יהודים מאשר אי פעם בעבר. אחרי עשרים שנה, אני נאחזת בתקווה הזו בכל כוחי. להורים ולאנשים פוליטיים אין את הפריבילגיה להתייאש. ומי יודע, אולי הגיחה הבאה שלה לאוויר הישראלי בעוד כחצי שנה תהיה לסביבה קצת פחות רעילה, קצת יותר אופטימית, קצת יותר ראויה לה ולבני ובנות דורה. הפתק לרשימה המשותפת היום הוא זיק התקווה שאתו אנשק אותה לשלום ואשלח אותה לדרכה.