לפני ששר החינוך מלמד את השואה לילדי הגן שיתחיל לסייע לניצולים

לקראת יום השואה פרסם משרד החינוך תוכנית לימודים רב שנתית להוראת השואה בגנים ובבתי הספר. זה לא במקרה. הממשלה הזאת, וקודמותיה, ספגו ביקורת על יחסם המשפיל לניצולי השואה ועל חוסר המעש ואוזלת היד במתן סיוע סוציאלי לאלה שכה זקוקים לכך. והנה הגיעה הישועה בדמותה של תוכנית לימודים.

מדוע אנו נדרשים לתוכנית לימודים? את זה לא צריך לנחש, זה כתוב במבוא לתוכנית. ארבע מטרות לתוכנית של משרד החינוך. שתיים מהן עוסקות בהשכלה, ומכוונות לתלמידים בכיתות הגבוהות: הכרת סיפור השואה והכרת העולם היהודי שאבד.

המטרה השלישית של התוכנית היא: "יצירת אמפתיה כלפי קורבנות השואה". קראתם נכון, אמפתיה כלפי קורבנות השואה. ראש הממשלה, שר האוצר ובעלי שררה אחרים כנראה משוחררים מתוכנית זאת, אבל ילדי הגן ובית הספר היסודי, שישירו בתוף מרים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" – אצלם יש ליצור אמפתיה.

ישאל השואל: ומה עשיתם למען ניצולי השואה? ונוכל להשיב: הו, הנושא אינו יורד מסדר היום שלנו, חרוט על לוח ליבנו, הנה: כתבנו תוכנית חינוכית לילדי הגן. מצפוננו מורק וטוהר.
אולי, אני מוסיף רעיון, שילדי הגנים יאכילו את הניצולים הרעבים, כמשימה לימודית.

והמטרה הרביעית? טוב ששאלתם, כי לגרנדיוזיות אין גבול. מטרתה הרביעית של תוכנית לימודי השואה בגנים ובבתי הספר היא: "טיפוח רגישות אנושית".

רגישות למי? גם לזה יש תשובה בתוכנית: "חיזוק ערכי הסובלנות והרגישות לאחר, תוך שאיפה לכינון חברת מופת". מגוחך לחשוב שילדי הגן ותלמידי בתי הספר יפתחו רגישות אנושית וסובלנות לאחר במדינה שבה נשים מודרות בפני גברים, ערבים מופלים ביחס ליהודים, פלסטינים חיים תחת משטר כיבוש, פליטים נאסרים ללא משפט, עניים נזרקים לרחוב ועוד כהנה וכהנה עוולות. אם יש משהו שמציאות החיים שלנו מלמדת את הילדים, הרי זה הבוז לאחר. אבל שרי הממשלה לא נדרשים ללמוד את תוכנית הלימודים, או לקיים את מטרותיה. זאת הרי תוכנית לילדי הגנים.

מפתחי התוכנית (משרד החינוך ויד ושם) כותבים על עצמם בגאווה גלויה במבוא לתוכנית כי "תחושת שליחות היסטורית אפיינה את כל העוסקים במלאכה". כלומר במלאכת כתיבת התוכנית. שליחות היסטורית? אולי השליחות ההיסטורית היא לתקן את העוול כלפי כל האחרים וכל האנושיים בחברה?

כל אלה מעידים, לדעתי, על חולי מרכזי בעולמנו: שמראית העין חשובה מהמהות, והדיבור על- מתעלה מעל החיים את-.

את לקחי השואה לא צריך ללמוד, אלא לחיות. צריך לממש ולקיים אמפתיה לאנשים בחיים האמיתיים והיומיומיים. אין שום צורך לנסח מילים גבוהות על רגישות אנושית, במקום שבו הרגישות הזאת קיימת. ואם אינה קיימת, יתכבד נא שר החינוך ויפעל במפלגתו ובממשלה לקיימה.

מצפוננו לא יהיה נקי ולא טהור כל עוד מתקיים עוול, ותוכנית לימודים לילדי הגן אינה הדרך לתקן זאת.