newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לרגל יום ירושלים: מסע קטן בגן הדובדבנים

500 מילים ממקום אחד ומשיקופו המחזאי, וגם קינה: במה אנחנו דומים לגיבוריו השוגים של צ'כוב, ועד כמה זה עצוב?

מאת:

לפני שנתיים-שלוש הלכתי להצגה בתיאטרון החאן בירושלים. ההצגה היתה "גן הדובדבנים" של צ'כוב, בכיכובה של ליאורה ריבלין המעולה. הצלחתי לגרור איתי אל העיר שבגבעות חברה טובה, ובכניסה לאולם פגשנו חבר נוסף: מבקר התיאטרון צבי גורן. החברה התוודתה באוזניו: "באתי עם יובל, אני אפילו לא יודעת על מה ההצגה".

"היא על ישראל", אמר לה גורן.

"על ישראל?" היא תמהה.

"תכף תביני".

היא הבינה במהרה. הנה סינופסיס קצר: לובה חוזרת משנות הוללות בפריס אל אחוזת המשפחה שלה בדרום רוסיה. היא מגלה שהאחוזה שקועה בחובות קשים ושנושים זוממים לנכס אותה. לופכין, אחד השכנים, מציע לה פתרון: בגב האחוזה מצוי גן של עצי דובדבן. הימים הם ימי העליה של הבורגנות הזעירה בערי התעשיה של רוסיה. לבורגנים הזעירים יש סמל סטטוס: בית קיט. אם לובה תחלק את הגן לארבע, ותמכור את ארבעת החלקות לארבעה בורגנים זעירים שיקימו בכל אחת בית קיט, היא תציל לפחות את האחוזה עצמה.

הפתרון מושלם. רק פרט אחד מכשיל אותו: מדובר בגן של דובדבנים, לכל הרוחות. ללובה ולבני משפחתה יש זכרונות יפים מדי מהגן. הוא מקסים מדי בעיניהם. הם חווים אותו ברמה סנטימנטלית שלא מאפשרת להם להיפרד ממנו. לופכין מתרעם: "אנשים כל כך לא פרקטיים לא פגשתי בחיים שלי!" הוא זועק, "אני לא יודע אם לבכות או לצרוח. אתם משגעים אותי!" ככל שהמחזה מתארך כך לובה אובדת יותר ויותר בחיי חלום ובבירבורים פואטיים שאין להם שום קשר לצרכים האמיתיים שלה ושל משפחתה, ובסופו של דבר היא מאבדת את האחוזה. הגן, שנרכש על ידי לופכין עצמו ברגע של שעת כושר, נכרת.

אני חושב על המחזה הזה היום גם משום שהיום יום ירושלים, וגם בעקבות סיפור הדובדבנים הגנובים שצף אתמול, לפחות בפיד השמאלני שלי. ליום ירושלים אין שום קשר ליופיו ולאיכותו של תיאטרון החאן, למשל. זה לא יום בו אנחנו צוהלים על כמה שירושלים מוצלחת, אלא יום של התהדרות בכיבוש. כמה אירוני שעם מתהדר באסונו של עם אחר, ובעצם בדבר שמשמיד אותו עצמו, ערכית ורגשית.

גורן צדק: אנחנו לובה והארץ היא גן הדובדבנים. אנחנו מסרבים להתחלק בה, או אפילו להתחלק חלוקה שוויונית במשאבים שלה: למאות מתושבי מזרח ירושלים אין מים בברזים כבר כחודשיים. אין צורך לחלק את העיר. יש צורך עצום להחיל בה שוויון, אבל אנחנו עסוקים בלחגוג, בלהעמיק לתוך חזיונות משיחיים רגשיים, שבגללן נאבד בסופו של דבר גם את החלק שנועד לנו בה.

וראו איך בא לידי ביטוי הטירוף ההולך ומעמיק שלנו: באי יכולתנו להתחלק בדובדבנים. למתנחל בישוב מעון יש גן דובדבנים. הוא חשד שילדות מהכפר א-טוואנה הסמוך אכלו לו מהעץ והורה לחיילים ולשוטרים לעצור אותן. הילדות מיד נעצרו, למרות שהן ילדות. ישראל חתומה על כל האמנות הבינלאומיות להגנה על ילדים, אבל מחילה אותן רק על ילדים אזרחים. מאחר והילדים שבשליטתה בגדה אינם אזרחים, אפשר לעצור אותם גם על שטויות וגם מתחת לגיל הפלילי, ולחקור אותם בלי נוכחות הורים.

מיותר להסביר שאילו היו אלה ילדי ההתנחלות ש-"פילחו" דובדבנים, היו מגרשים אותם בצעקה: פרחחים! מלווה באנחת: "אויש החמודים האלה". זכור לי סיפור על סבא שלי, שגילה שהילדים מפלחים משמשים מהעץ שלו ברחובות. הוא מיהר לצאת עם צינור ולשטוף את העץ מהריסוס שריסס אותו יום קודם, שלא יורעלו החברל'ך. כך נוהגים בעץ שילדים קוטפים ממנו.

אילו הילדים היו יהודים, היו אולי בודקים האם הענפים מהם קטפו צמחו מעבר לגדר או בתוכה. למיטב זכרוני גרסו חכמי המשנה שפרי הצומח מעבר לגדר הוא נחלת הכלל, ושניתן לעניים לקטוף ממנו. בעוד פחות משבוע נחגוג את חג השבועות ונקרא מספר רות, בו מאוזכר נוהג הותרת פאת השדה לנזקקים, שעדיין רווח בקהילות פלסטיניות בארץ הזאת. אצלנו המנהג נשכח למחצה: ידיהם של ילדים יהודים ראויות לקטוף. ידיים קטנות שאינן ראויות: יאזקו. עיוות המציאות שלנו כבר הפך את הדובדבנים לחשובים יותר מכבוד הילד, מגורל האחר ומגורלנו.

הדובדנים של מעון הם קדושים. הכיבוש הוא עילה לצהלה. נותר רק להמתין עד שנשמע את שני הצלילים שמסיימים את מחזהו של צ'כוב: צליל הגרזן ההולם בגזע, וצליל נוסף, מסתורי, שנשמע בגן גם במערכה קודמת, ומעורר תמיהה בקרב הדמויות: צליל שכאילו בא משום מקום, צליל של מיתר נקרע.

> חיילים עצרו ארבע ילדות בחשד שאכלו דובדבני התנחלות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf