newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך (לא) לשנות ולשפר את מערכת החינוך

במהלך השנים נעשו אין ספור ניסיונות לחולל שינוי במערכת החינוך. הרבה כסף, המון רצון טוב, ומגוון כיווני פעולה – והמהפכה עדיין לא כאן. הנה סקירה מידגמית ומאתגרת, למי שרוצה לחולל את השינוי הבא

מאת:

השבוע הוזמנתי לפגישה בתנועת "חינוך ישראלי": הפועלת "למען התחדשות בתי הספר הציבוריים בישראל". בין השאר ניסחו בתנועה מתווה לשינוי – "קול קורא לשיפור בתי הספר הציבוריים בישראל". ההזמנה המחמיאה הובילה אותי לחשוב איזה שינוי אני רוצה ליצור במערכת החינוך, וכיצד אני מציע לממש אותו.

בשמחה רבה אני מעביר את השאלה אליכן ואליכם הקוראים: איזה שינוי אתם רוצים? כדי לעזור לכם במחשבה, הכנתי כאן מדריך קצרצר למחולל השינוי החינוכי:

כסף

כל שינוי שתרצו לחולל יתורגם בסופו של דבר לשינוי תקציבי. יידרש לכם כסף ראשוני כדי להניע את השינוי, וכן תקציב שנתי כדי לשמר את השינוי. אז כמה כסף יש לכם? וכמה תצליחו לגייס משר החינוך, או אולי מבעלי הון, לאחר שתשכנעו אותם בצדקת דרככם? מאה אלף שקל? מיליון?

העניין הוא, שמערכת החינוך הנוכחית מתנהלת בתקציב ממשלתי של 47 מיליארד שקלים, ובהוצאה ציבורית (ממשלתית ופרטית) שהיא כמעט כפליים. גם אם תגייסו לרעיון שלכם שמונה מיליון שקלים (שזה באמת לא פשוט), זה עדיין יהיה מאית האחוז (אחד חלקי 10,000) מהתקציב הקיים. קשה לראות כיצד תוספת או שינוי תקציבי כל כך קטנים יחוללו שינוי משמעותי. לשם המחשה: אתם מנסים להזיז ערמה של מאה אבטיחים בריאים באמצעות כדור פינג-פונג קטן. קשה.

דעת קהל

אם התעלמתם מחוסר התכלית התקציבית, כי השינוי שאתם רוצים הוא אכן ערכי ומהותי ואינו נמדד בכסף, ודאי תזדקקו לדעת קהל שתתמוך בכם. אז מה תעשו – תפתחו קבוצה בפיסבוק? תכנסו ועדת היגוי ובה כמה מבכירי המשק, מספר מומחים בתחום החינוך, מובילי דעת קהל מהתקשורת ואולי גם סלבריטאי או שניים. כמה אנשים תצליחו לעורר?

מה הסיכוי שתצאו מחר בבוקר עם אוהל ושלט לשדרות רוטשילד, ופתאום יסתבר לכם שעוררתם מאות אלפי בני אדם מתנומתם? ואפילו אם תצליחו לארגן הפגנה של 400 אלף בני אדם (וזה באמת לא פשוט), אז עדיין לא כולם מסכימים שהפגנה כזאת תצליח לחולל שינוי.

> הפערים בין תלמידים עשירים ועניים גדלים בחופש הגדול

מאבק על מערכת החינוך. צעדת העגלות, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יש השפעה? מאבק על מערכת החינוך. צעדת העגלות, 2011 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

להתברג בתפקיד בכיר במערכת

דרך נוספת לחולל את השינוי היא להתברג אל תוך המערכת השלטונית, ולהניע את השינוי שאתם חולמים עליו מלמעלה, מכוח התפקיד שלכם.

אספר לכם על התעשיין דב לאוטמן המנוח, שבשנת 2008 הקים תנועה בשם "הכל חינוך". מטרת התנועה הייתה "להוביל שיפור והתחדשות של מערכת החינוך בישראל". בזכות תקציבי עתק (מליונים!), הצליחה התנועה להשחיל את המנכ"ל שלה, שי פירון, לתפקיד הבכיר מכולם – שר החינוך. ומה? מה אתם יודעים על "הכל חינוך" והשינוי שהיא הצליחה לחולל במערכת החינוך? זה קצת עצוב, אבל יש אפשרות שאפילו אם תתמנו לתפקיד שר חינוך, לא תצליחו לממש את חזונכם. תכלס, אפילו אתר האינטרנט של התנועה נסגר ואיננו.

ממה להתחיל?

נגיד שהצלחתם לגייס את הכסף הדרוש, סחפתם אחריכם המונים נלהבים, ואפילו התמניתם לתפקיד המיוחל – שרת או שר החינוך של ישראל. מה עכשיו? באיזה רכיב במערכת אתם מציעים לטפל, על מנת שהשינוי בוא יבוא? אל תגידו לי שצריך לפרק את הכול ולהרכיב מחדש, כי עדיין אקשה עליכם ואשאל – אז מה אתם בדיוק רוצים להרכיב?

אתן דוגמה: ועדת החינוך של מאהל רוטשילד הייתה אחת ההתארגנויות האזרחיות המבורכות של המחאה החברתית. מטרתם הכללית של הפעילים הייתה "לגבש קווים לדמותה של מערכת החינוך הרצויה למדינת ישראל, כמרכיב יסוד לכל שינוי חברתי מהותי". לאחר דיונים מעמיקים הוחלט בקבוצה, שהמנוף לשינוי מערכת החינוך הוא בצמצום הבחינות הנהוגות בבתי הספר. בלשונם: "מערכת בחינות דומיננטית וריכוזית משעבדת ומעוותת את תוכנית הלימודים ומהווה תמריץ שלילי לכל פעילות חינוכית אחרת מלבד ההכנה לבחינות".

צודקים. זה היה בתקופה שבה גדעון סער היה שר החינוך, והוא אימץ את מדיניות הסטנדרטים האמריקאית, לפיה אין התקדמות ללא מדידה. צריך לזכור שגם ריבוי הבחינות נוצר כמהלך של שינוי, ביוזמתם של אנשים כמוני וכמוכם, שחשבו כמה שנים קודם לכן שבדרך זאת הם ישנו את פני החינוך. שר החינוך הבא, שי פירון, אימץ את הקריאה לצמצום הבחינות, אלא שבסופו של דבר פעל בכיוון מעט שונה: פירון איחד שאלוני בחינות, שפוזרו בכמה מועדים, למועד בחינה אחד, על מנת לצמצם את העלויות הכרוכות בביצוע הבחינות ובדיקתן. כך או אחרת, כשלא היה עוד שר חינוך שקרא במרץ להרבות במבחנים ובמדידות, לא הייתה גם רוח שתניע את המחאה נגדו, וכך קרה שוועדת החינוך של רוטשילד חדלה להתקיים.

> המהפכה האחרונה של שי פירון: איך לקחת כסף מחלשים ולצאת חברתי

שי פירון (אקטיבסטילס)

מי זוכר את התנועה שבה צמח? שי פירון (אקטיבסטילס)

יש עוד כיוונים שבהם אפשר למקד את השינוי: פורום ועדי ההורים היישוביים ייחד הקיץ את מחאתו בצמצום מספר התלמידים בכיתות. נכון לעכשיו, שר החינוך בנט אימץ את דרישתם, והוריד את מספר התלמידים המרבי בכיתות א' (ורק בכיתות א') מארבעים תלמידים לשלושים וארבעה. גם זה לא בדיוק, שכן נקבע גם מספר מינימום של 20 תלמידים בכיתה. כלומר, בבית ספר קטן שיש בו 38 תלמידים בשכבה, ילמדו כולם בכיתה אחת!

האם זאת נקודת הארכימדס שתחולל שינוי משמעותי במערכת החינוך? קשה להאמין.

היו גם היו ניסיונות לשנות את המערכת באמצעות שינוי מעמד המורה. את דו"ח ועדת עציוני לשינוי מעמד המורה משנת 1970 תוכלו למצוא בארכיון המדינה. כך גם נקבר דו"ח ועדת בן פרץ שביקשה לשנות את הכשרת המורים.

רפורמת אופק חדש משנת 2008, חוללה מהפכה של ממש בתנאי העסקה של המורים, והייתה אמורה להניב שינוי במעמד המקצוע. מחקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראה שלא כך קרה. השינוי המשמעותי בתנאי העסקת המורים לא השפיע על המשיכה של צעירים ללמוד את המקצוע ולעסוק בו, וגם לא על הקטנת הנשירה מהמקצוע מצד אלה שכבר במערכת. מה חבל.

שינוי כולל

לא כולם מסכימים שצריך למקד את השינוי בתחום אחד, בתקווה שהוא יניע אחריו את המערכת כולה. בהחלט היו גם ניסיונות לחולל שינוי מערכתי כולל. הנה דו"ח ועדת א.ל.ה, שהציעה רפורמה מבנית במערכת החינוך של ישראל, משנת 2003; או דו"ח ועדת דברת, התוכנית הלאומית לחינוך, משנת 2005. כן, כן, גם גישה זאת לא הועילה.

חוליה בשרשרת מכובדת

אך אל תיפול רוחכם, רפורמטורים! אתם עומדים בשורה מכובדת, עם הגדולים שבמחנכים. בשנת 1632 כתב המחנך הצ'כי יוהאן קומניוס תוכנית חינוך מהפכנית בשם "הדידקטיקה הגדולה". בשער הפנימי, כהקדשה, הוא כתב:

מטרתה המרכזית של זו, הדידקטיקה שלנו, היא: לחפש ולמצוא את הדרך, שבאמצעותה מורים ילמדו פחות, אבל התלמידים ילמדו יותר; שבאמצעותה בתי הספר יהיו למקום בו שורר פחות רעש, סלידה ומאמץ חסר תועלת, ובמקום זאת יותר פנאי, הנאה ותועלת של ממש; ואשר באמצעותה הקהילות הנוצריות יזכו לפחות אפלה, מבוכה ומחלוקת, ובמקום זאת ליותר אור, סדר, שלום ושלווה.

גם ארבע מאות שנים לא הספיקו על מנת להגשים חזון. קחו את הזמן.

הפוסט הזה לא אמור לדכא, אלא דווקא לאתגר. השיעור שאני לומד הוא שיעור בצניעות: מי שרוצה לעסוק בחינוך, ראוי שיכיר את מה שנעשה ומה שלא נעשה בעבר, וישכיל את הצעותיו בהתאם. אין פתרונות קסם ואין מהלכים פשוטים או מהירים. מי שמבטיח לכם משהו כזה, תדעו שהוא מכזב.

> היוזמות החינוכיות שלא שוכחות שלילדים יש הורים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf