newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מאבקה של גלריית ברבור חושף מי שולט בתרבות בישראל

בלי דיון ציבורי ובלי בית משפט: ראשי השלטון המקומי בישראל שולטים בתרבות ללא הגבלה, ולהבדיל משרת התרבות, יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. איך זה קרה?

מאת:

כותבת אורחת: טלי יצחקי

ניר ברקת חשף לציבור נושא שמזמן היה צריך לברר: עצמתו של השלטון המקומי בשליטה במוסדות אמנות ותרבות, וחופש הביטוי ברחבי ישראל.

בעוד ששרות ושרי התרבות, מעוררים מהומות בכל פעם שהם מנסים לכוון ולצנזר את האמנים – ראשי השלטון המקומי הם בעלי בתים לכל דבר ועניין, איש איש במקומותיו, ברצותם יטפחו וברצותם יסגרו. הם אפילו לא זקוקים לרעש ציבורי ולבתי משפט, ושולטים באופן מוחלט בתקציבי הרשויות.

> בעד הסירוב לרוע: מגלריה ברבור ועד עובדי הכרמלית

תיאטרון הבימה בתל אביב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

תיאטרון הבימה בתל אביב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

כמעט אין בישראל גופים אמנותיים עצמאיים לגמרי שאינם נהנים מתמיכה ציבורית, נמצאים במבני ציבור או למצער נהנים מהנחות בארנונה. בעוד שתמיכת משרד התרבות והספורט מעוגנת בתקנות וקריטריונים שאינם משאירים כמעט שום דבר לשיקול דעתו של השר הממונה, התקציבים המקומיים נתונים לרצונות השלטון המקומי. היכלות התרבות, המוזיאונים בתי הספר לאמנות, הספריות, כמעט כולם הוקמו על ידי או בסיוע השלטון המקומי, ותלויים ברצונו הטוב.

כך שולטת העירייה בתרבות העירונית, בלי כותרות ובשקט

צריך לסייג ולשבח את תל אביב, שבה גופי התרבות הגדולים והחשובים עצמאיים. אני מתקשה להגיד דברים טובים על העיריה, אך מה שמגיע מגיע: עיריית תל אביב אינה מתערבת בתכני האמנות בגופים הפועלים בתל אביב. הגופים בתל אביב, גדולים כקטנים, מוגדרים ברובם כעמותות ופועלים באופן חופשי. זה נראה כל כך ברור ומובן מאליו שנדמה לנו שכך בכל מקום, ורק שפורצת איזו סערה כמו סגירת תיאטרון או גלריה אנחנו נזעקים, אבל המציאות שונה לגמרי: בעוד שראשי השלטון המקומי דורשים שוויון בתקציבים ותובעים מכל גוף אמנותי להגיע להופיע – הם עצמם זכאים להזמין או לפסול כאוות נפשם, ועושים זאת בשקט, תוך ניצול העובדה שכל המנהלים האמנותיים של כל גופי הפריפריה ממונים על ידי ראש הרשות.

ראש עיר יכול לקבוע שסופר מסוים לא יוזמן להרצאה בספריה העירונית, לבחור את ההצגות שמועלות בעירו, להקים לעצמו מוזיאון לנושא החביב עליו, לקרוא לאולם על שמו, למנות ועדות שיציבו פסלים בעיר, ולהקים פסטיבל לליצנים ירוקים. חלק מהגופים האמנותיים פועלים ממש כמו מחלקות בעירייה – עובדי התיאטרון או הגלריה הם עובדי עירייה וחייבים להישמע להנחיות הממונים, וחלק פועלים כגופים כביכול עצמאיים ורק הדירקטוריונים או הנהלות העמותות העומדות בראשם נשלטים על ידי העיריה, וכן התקציב שלהם.

עירית תל אביב הרחיקה לכת בכיוון השני וויתרה על זכותה להחליט באיזה מיזמים אמנותיים היא תומכת. היא "הצמידה" את התמיכה העירונית לתמיכה הממשלתית, וכל גוף שנמצא ראוי לפי הקריטריונים והתמיכות של משרד התרבות, יכול לקבל תמיכה גם מעירית תל אביב. העיריה שמחה במה שיש, ולא מעוניינת ביוזמות חדשות. זו תפיסה שאפשר לבקר – אך אלה צרות של עיר עשירה באמנות. במקומות אחרים לעומת זאת, העיר מחליטה להקים משהו, למתג את עצמה באמצעות מוזיאון חדש או פסטיבל, משקיעה בהיכל תרבות או אולם קונצרטים ומסייעת לגוף החדש לשרוד את השנתיים הראשונות עד שיהיה זכאי לתמיכה ממשלתית.

זה מצוין – רק שאחרי כמה שנים יכול להתחלף ראש העיר ולהחליט שהתיאטרון שהיה בבת עינה של ראשת העיר הקודמת מיותר לו, שהמוזיאון שהוקם בתרועה וששון כבר עשה את שלו ואין בו יותר צורך, או שהמנהלת המוכשרת שהקימה להם פסטיבל ונתנה את נשמתה להפרחת השממה יכולה לפנות את מקומה לטובת הבת המוכשרת של מנהל מחלקת הבניה. אם יש גוף סורר, כמו תיאטרון אל-מידאן, לא חייבים לסגור אותו – אפשר להפעיל סעיף בהסכם המאפשר לעירייה לאשר או לא לאשר את השכרת האולם, ולייבש את ההכנסות. ואם זו גלריה שהתכנים שלה "לא מתאימים", ניתן למצוא סעיף אחר שבגללו היא תיסגר. ברוב המקרים אפילו לא צריך להגיע לסגירה בפועל, אפשר פשוט לפטר מישהו ולהחליף אותו, ולרמוז לעובדים הנאמנים שלא כדאי לחרוג מהקווים ששורטטו להם.

> לערב ירושלמי קפוא ונפלא אחד עמדנו מול הפשיזם ויכולנו לו

הפגנת תמיכה בגלריית ברבור בעת הרצאת שוברים שתיקה (אורלי נוי)

הפגנת תמיכה בגלריית ברבור בעת הרצאת שוברים שתיקה (אורלי נוי)

בניגוד לעולם שבו אמנים מובילים מחאות, ופגיעה באמנות פוגשת מחאה חריפה, רוב האמנים בארץ כבר נכנעו מזמן. יש אמנם מעט גופים עצמאיים שאין להם מה להפסיד ואי אפשר לסגור אותם, ומעט אמנים שממשיכים להגיד מה שהם חושבים בלי פחד, אך הם מיעוט. הציבור שיצא ביום רביעי השבוע לרחוב הירושלמי הוא תקווה גדולה. בין אם יצאו להגן על חופש האמנות של הגלריה או על חופש הביטוי הפוליטי של שוברים שתיקה – ההפגנה הזו מראה כי יש עדיין ציבור שמבין כמה האיסורים הדרקוניים האלה מסוכנים.

האם הציבור הזה גם יתמוך במיזמים אמנותיים שאינם מתוקצבים על ידי הרשויות? האם הם יפעילו לחץ על השלטון המקומי לתמוך באמנות בלי סייגים?

בעבר פעלה בישראל "אמנות לעם", שהייתה מחליטה בשביל כולם במה יראו ובמה יצפו. כנגד "אמנות לעם" עלו טענות על יחס מתנשא ופטרוני, ולא מעט התנגדו לוועדות שיחליטו בשבילם מה טוב להם, והקימו ועדות תרבות מקומיות. אך האם עכשיו זה בסדר ששרים בממשלה יהיו הוועדה שמחליטה מה כן ומה לא? ואיך זה שכל ועדות התרבות העירוניות מיישרות בסופו של דבר קו עם הממשלה בישראל?

טלי יצחקי היא מנהלת האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב ומעצבת תפאורה ותלבושות. היא היתה פעילה ומעורבת באיגודי היוצרים בתיאטרון ובהקמת מרכזי הפרינג'.

> מילא ברקת, אבל למה לחרדים פתאום דחוף לסגור את גלריית ברבור?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf