newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינה אחת או שתי מדינות? כל התשובות נכונות (או שגויות)

אני לא מבין את החלוקה בין תומכי המדינה האחת לתומכי שתי המדינות. המטרה צריכה להיות סיום הכיבוש וזכויות מלאות לכל תושבי הארץ הזו. הפתרונות הם אמצעים

מאת:

מדי פעם אחת התגובות לבלוג הזה מייחסת לי עמדות שאני נזהר מאוד מלומר, וזה עניין מטריד כי כותב שלא מבינים אותו צריך להאשים קודם כל את עצמו. ובכל זאת, יש נקודה עקרונית אחת שמאוד קשה לי להעביר, אולי כי היא קצת חריגה מהדרך שבה אנשים מדברים על פוליטיקה בישראל. אתייחס אליה בקצרה בפוסט הזה.

מדובר בכל מה שקשור לפיתרון קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרבה פעמים מגיבים עונים לי מתוך הנחה שהטפתי לנסיגה מהשטחים ולפינוי התנחלויות, או להפך, שאני מציע לאזרח את כל הפלסטינים ולהקים מדינה אחת. האמת היא שאני לא תומך באף אחד מהפתרונות האלו, או אפשר גם להפך – ששני הפתרונות מקובלים עלי, בתנאים מסוימים.

העמדה העקרונית שלי היא התנגדות לכיבוש. בכיבוש אני לא מכוון לאחזקת האדמה בשטחים בידי ישראל, אלא לקיומו של משטר שמפריד בין אוכלוסיות על בסיס אתני ומעניק להן זכויות שונות, ולכל הנגזרות ממנו: מערכת בתי המשפט הצבאיים, החיסולים ללא משפט של אנשים שמצוים תחת ריבונות ישראליות, היעדר חופש התנועה לפלסטינים, ההגבלות על חופש הביטוי הפוליטי שלהם, ועוד.

אני תומך בזכויות שוות לכל תושבי הארץ הזו, מהים עד הירדן. תיאורטית, זה יכול לקרות במסגרת מדינה אחת, במסגרת שתי מדינות, או במסגרת של קונפדרציה. כל הפתרונות האלו גם יכולים להסוות מצב שבו אין שום שוויון זכויות ובו היהודים ממשיכים לשלוט בפלסטינים באמצעים אחרים, ממש כמו אחרי ההיערכות מחדש שלנו סביב עזה. העובדה שבן אדם אומר שהוא "בעד שתי מדינות" או בעד החלת החוק הישראלי בגדה לא מבטיחה כלום כשלעצמה.

> אלפי תלמידים בירושלים לא הולכים לבית ספר כי אין להם איפה ללמוד

אבל אפילו כשהם מוצגים בצורתם ההוגנת ביותר, לכל אחד מהרעיונות יש פגמים ניכרים, לכן השיטה הזו שבה השמאל מעלה הצעות לפתרון הסכסוך והימין פוסל אותן היא משחק אבוד. ובכלל, כל הדיון על הפתרונות הוא מרתק ברמה האינטלקטואלית אבל החשיבות היחידה שלו היא לשמש משקל נגד לטענה שהסכסוך הוא מין מצב טבע שלא ניתן להסדרה. צריך לשים אלטרנטיבה על השולחן.

[בהערת אגב, בשנה האחרונה הייתי שותף לקבוצה של ישראלים ופלסטינים שניסתה להעלות עקרונות לפיתרון קונפדרטיבי, שמנסה לשלב את היתרונות של שני הרעיונות. אבל לדעתי זוהי תפיסה שדורשת המון רצון טוב ושיתוף פעולה, וזה מצרך נדיר מאוד כרגע בישראל. למתעניינים, אני ארחיב על היוזמה הזו בקרוב.]

אחת הבעיות המרכזיות בישראל לדעתי היא שפתרון שתי המדינות הפך מאמצעי (להסדרת נושא הכיבוש והעוול היסודי שלו) למטרה. יש לכך הרבה מאוד סיבות והסברים, אבל התוצאה היא הרסנית. אין בישראל מחנה שלום, ואין מחנה פוליטי רציני ששואף לצדק. יש מחנה שתי מדינות, וזה משהו אחר לחלוטין, מכיוון שאם פתרון שתי המדינות אינו אפשרי, המחנה הזה לא מאמין בשום פיתרון. ואז הוא הופך לסייען למדיניות הכיבוש, על כל נגזרותיה והשלכותיה – למשל הצורך להרוג 2000 איש כדי להתמודד עם חמאס. לכן השמאל חייב לחזור ולהתנגד לכיבוש. במעשים, לא בדיבורים על "פיתרון קבע" ושלום ושתי מדינות וכל השמעון פרס הזה.

צריך גם מאוד להיזהר מהשתעבדות לשיח על פתרונות. במידה רבה, הוויכוח עליהם הוא בזבוז של זמן והון פוליטי. ממילא, פתרונות לא נולדים בוויכוחים. פתרונות מדיניים הם תוצאה של אינטרסים פוליטיים ברגע נתון. כלומר, ברגע שבו החברה הישראלית תשתכנע לסיים את הכיבוש, התנאים, האינטרסים ויחסי הכוחות יכתיבו את אופי הפיתרון. באותו הרגע אנחנו, הישראלים, נצטרך סוף סוף לקיים דיון אמיתי ומחויב על ההסדר הרצוי לנו. כרגע אין דיון אמיתי כזה, כי כולנו יכולים להסכים על המשך הסטטוס קוו. זה מה שקורה בפועל במערכת הפוליטית. בנט ולפיד וליברמן ולבני (וגם בוז'י יום אחד) יכולים לשבת באותה ממשלה למרות הדעות המנוגדות שלהם כי הם יכולים לחיות עם המצב הקיים. זה המכנה המשותף שמגדיר את המערכת.

ועד הערה: גם כש"פתרון הקבע" יגיע, זה לא יהיה סוף ההיסטוריה הישראלית-פלסטינית, וזה לא יהיה שום דבר קבוע או סופי, ואנחנו נצטרך להמשיך ולעבוד כדי שהיחסים בין יהודים וערבים יתנהלו במישור הפוליטי ולא הצבאי. אין סוף משחק בסוגיות חברתיות, ובטח לא כאן. כמו שמאיר אריאל אמר, בסוף כל משפט בעברית יושב ערבי עם נרגילה, וזה בטח לא משהו שהולך להשתנות.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf