newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינת ישראל נגד הטוקבקיסטית מיצהר

השיח הציבורי בישראל סובלני מאוד כלפי קריאות לרצח, עד שהן מגיעות לחיילי צה"ל * וגם: איך הפרוז'קטור על תג מחיר עוזר לנו להתנער מאחריות לכיבוש

מאת:

מישהי מיצהר כתבה בפורום פנימי של היישוב ש"בסיטואציות מסוימות" מותר להרוג חיילים. הבוקר, הסיפור הזה התפרסם כככותרת הראשית (באדום-פיגוע) של "ידיעות אחרונות", ומאוחר יותר הכותבת, אלירז פיין, נעצרה.

איך הגענו למצב האבסורדי הזה, שבו העיתון השני הכי נקרא בישראל ואתר האינטרנט הכי נקרא במדינה מתעסקים יום שלם בטוקבק, ומשטרת ישראל רצה בעקבותיהם עם צווי המעצר? המשטרה אפילו ביקשה להאריך את המעצר של פיין בשבוע, אבל בית המשפט החליט לשחרר אותה למעצר בית, "ואסר עליה את השימוש בטלפון", לשון הידיעה.

אני חושב שיש פה שילוב של קדושת הצבא בישראל, המקום המיוחד ששמור בשיח הציבורי ל"מתנחלים הקיצוניים" וסוג של פוליטיקלי קורקטנס שהשתלט על השיח הציבורי מימין ומשמאל, שמעודד פעולות חריפות מאוד בנוגע למילים ונותר אדיש יחסית לכל השאר. ואת הכל מגבירה כמובן תיבת התהודה של "ידיעות אחרונות" ו-Ynet.

האמירה השערורייתית היא כמובן בנלית לחלוטין, ואפילו משעממת. במדינה שבה קוראים כל יום, במפורש, בפומבי, תחת שם מלא, לרצח ערבים, התפלפלות תיאורטית על הרגע שבו מותר או אסור לפגוע בחיילים היא נון-אייטם. אגב, כמו שהעיר הבלוגר אבישי עברי, ב"סיטואציות מסוימות" מותר ואף רצוי להרוג כל אדם. קל להוכיח את זה: נניח למשל שהיינו חיים תחת משטר נאצי. במצב כזה, פגיעה בשלטון היתה הכרח המציאות. כמובן שזו אינה הסיטואציה בישראל, אבל מי שטוען שאלימות או אלימות נגד השלטון אינן לגיטימיות בשום מצב וצורה שייך לקבוצה קטנה מאוד במין האנושי של פציפיסטים מוחלטים, או פשוט משקר. מהיכרותי עם החברה הישראלית, האופציה הראשונה לא יותר מדי סבירה. לגבי כולנו אלימות היא אופציה, "בתנאים מסוימים", ומכאן הכל שאלה של הקשר ונסיבות.

כמו במקרה של פעולות תג מחיר, שהתקבלו באדישות עד לניקוב צמיגיו של המח"ט ביצהר, החברה הישראלית מפעילה סולם הפוך בנוגע לקדושת החיים: ערבים הולכים הכי בזול, אחר כך יהודים, והכי יקרים החיילים (וכלי הרכב שלהם). אני מאמין שהשיח הציבורי צריך להיות טולרנטי באופן קיצוני, לאפשר אמירות מתלהמות מאוד, שריפות דגלים וסמלים, ועוד. אבל יש גם גישות אחרות. המבחן של האוחזים בהן צריך להיות עקביות באכיפה: אם משטרת ישראל ו"ידיעות אחרונות" באמת חשבו שההודעות בפורומים מובילות לרצח במציאות, היו להם הרבה מאוד הזדמנויות לכותרות ולמעצרים בעבר. מה שמטריד את העיתון באמת – הסיבה שמדובר מבחינתו באיש שנשך כלב – הוא שמישהו העז לומר על חייל את מה שאומרים על סמולנים או ערבים (ובקהלים מסוימים – על מתנחלים. הפסקתי לספור את הפעמים שבהם שמעתי ייחולים לרגע שצה"ל ייצא מהשטחים וייתן לערבים לרצוח את המתנחלים –  אמירה שמצליחה להפגין גזענות כפולה בבת אחת). המסר של ידיעות אחרונות לקוראיו אינו נוגע לתג מחיר, אלא לקדושת הצבא.

על ידיעות אחרונות עצמו אין לי הרבה מה לומר. מהיכרות אישית, עובדים שם אנשים רגישים, חכמים, שמבינים את המציאות בשטח הרבה יותר טוב מרוב הפוליטיקאים או הגנרלים הישראלים, אבל שהחליטו לקיים את חוקי המשחק בצורה המושלמת ביותר (זה היה המפתח להצלחה של ידיעות עד שהוא נפגש בכיסים העמוקים של שלדון).

חייבים לבסוף לומר שכל טקס ההוקעה הפומבי הזה של "מיעוט זעיר וקיצוני" מקרב המתנחלים שפוגע בערבים חפים מפשע (וכעת גם בחיילים חפים מפשע), הוא הדרך של החברה הישראלית לנקות את עצמה מהאחריות לנעשה בשטחים. זו וריאציה על שינאת המתנחלים בשמאל, שמאפשרת לנו ללכת ליחידות קרביות, לתמוך בממשלות שבונות התנחלויות, להתנגד לחרם ולמעשה לתחזק את אותו פרויקט לאומי – הכיבוש – שאינו באמת יציר כפיו של גוש אמונים אלא של החברה הישראלית כולה, בלי להרגיש אחראים למעשינו (ועוד להיעלב כשמישהו בעולם חושב עלינו משהו רע).

ראוי לכן להזכיר שעל כל גרפיטי המרוסס על מסגד יש מאתיים חיילים שדופקים סטירה לערבי במחסום, עשרים פעולות ענישה רשמיות כנגד סוחרים ותושבים בחברון ושתי גיחות הפצצה בעזה. הפרוז'קטור על פעולות תג מחיר לא נועד להפסיק את הפגיעה בערבים, מפני שמרבית הפגיעה בערבים מתבצעת על ידי המדינה. מטרתו להחזיר את אשליית החוק והסדר של ישראל שממערב לחומת ההפרדה, שאין לה שום דבר עם המציאות האלימה בשטח.

ואני ממליץ לקרוא גם את מה שכתבה אלינור דוידוב על הפרשה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf