newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהדורת מבט האחרונה: הרגע בו קיבלת את הודעת הפיטורים

את מהדורת מבט מאתמול צריך לשדר שוב ושוב. נדיר לראות בשידור חי את מחיר אטימות הלב של השיטה הקפיטליסטית, שבה רואים רק רווחים והעובדים הופכים למיותרים

מאת:

מהדורת "מבט" אמש (שלישי) נפתחה בדיווח על משבר ביחסים עם טורקיה בעקבות נאומו של ארדואן. לא חשוב מה היה הנושא, את מהדורת החדשות הזו צריך לשמור, ולהמשיך לשדר אותה גם אחרי שאף אחד בישראל או בטורקיה לא יזכור על מה לעזאזל המנהיגים שלהם רבו בחודש מאי 2017. זוהי מהדורת חדשות רלוונטית ואקטואלית, והיא תהיה כזאת כל עוד נחייה בעולם בו עובדים נמצאים בתחתית סדר העדיפויות, כל עוד נחייה במערכת כלכלית לא מוסרית שמתעלמת מהחיים ומהכבוד של בני אדם. מהדורת "מבט" של אתמול תהיה רלוונטית כל עוד יש קפיטליזם.

לכאורה אין שום חדש במאורעות אמש. יתרה מזאת, אין גם שום חדשות: לחלק מהעובדים מובטחת (?) עבודה בתאגיד החדש, והשאר ידעו זה זמן רב שהם עומדים להיות מפוטרים. התמונות היו קורעות לב, אבל לא מפתיעות. ההודעה הלא אנושית, שעתיים בלבד לפני תחילת השידור, שזהו השידור האחרון הובילה לזעקה שנשמעה מהאולפן על האופן המשפיל שבו הדבר נעשה. העובדים רצו ללכת הביתה בראש מורם ועם תחושת הכבוד שמגיעה להם.

> בשביל מה צריך תקשורת חופשית, בעצם?

מגישת מבט מיכל רבינוביץ' פורצת בדמעות (צילום מסך הערוץ הראשון)

מגישת מבט מיכל רבינוביץ' דומעת (צילום מסך הערוץ הראשון)

אין שום הצדקה ושום הבנה לאטימות הלב שהופנתה לעובדי רשות השידור. אלא שהאופן בו הם קיבלו את ההודעה, והאופן בו הם התמודדו איתה, יצרו רגע טלוויזיוני מדהים בו קיבלנו הצצה נדירה אל "מאחורי הקלעים" של האבטלה בחברה קפיטליסטית. הרבה מאוד פעמים הודעת הפיטורים לא באה לעובד בהפתעה גמורה, ואפשר להתכונן להיבטים רבים של העתיד הלא ידוע. כאשר עובדים יודעים שייתכן ויאבדו את עבודתם, לא נדיר למצוא אותם חושבים על דמי אבטלה, מחפשים עבודה, מתכננים הכשרה מקצועית חדשה וכולי.

לראות פעם אחת את המבט בעיניו של המפוטר

אך הרבה יותר קשה להכין את עצמך לרגע בו זורקים אותך מכל המדרגות ואת מבינה את המסר הנסתר מאחורי הודעת הפיטורים: מבחינת המערכת את חסרת תועלת, מיותרת. כך זכינו לראות בטלוויזיה את אותו הרגע שרבים מאתנו מכירים, אבל בקושי מדברים עליו ובטח לא משדרים אותו בשידור חי. כאשר עובדת מקבלת הודעת פיטורים לרוב אין שם מצלמה. תחושות הבדידות, הבלבול, האפסות והעלבון קורות מאחורי דלתות סגורות. אתמול הדלת נפתחה.

הרי ראינו מובטלים ואבטלה בטלוויזיה אינספור פעמים. אנחנו יודעים טוב איך זה נראה: פחד מפני העתיד, יאוש והמון כעס. כל אלה היו אתמול במהדורת החדשות אתמול, אבל לא בהתחלה. תוך כדי צפייה ראינו אל מול עינינו את הכעס נבנה ומצטבר. דווקא חלקו הראשון של המשדר היה זה שטלטל אותי, ואותו ראוי לזכור כל פעם שמדברים על אבטלה: האופן הקר וחסר הרגישות בו נעשו הפיטורים לא הותירו מקום לתכנן ולתכנת את התגובות שראוי לשדר כלפי חוץ.

כאשר גאולה אבן, ולאחריה מיכל רבינוביץ, הודיעו על הפיטורים בקול חנוק מבכי שלא היה מתוכנן ולא היה נשלט – הבנתי שאני צופה ברגע חריג. חשבו על "כללי הטקס" שהופרו: כאשר מגיש חדשות עוזב או מפוטר הוא נוהג להגיד מספר "מילים אישיות" בסוף המהדורה, בהן הוא מתאר כמה משמעותית הייתה עבודתו, מודה לצופים ולרשימה ארוכה של קולגות שהצופים לרוב לא נחשפים לעבודתם. וכמובן, אם המגיש היא מגישה, אז מותר ואף מקובל שהרגע הזה ילווה בדמעות (אני לא מזלזל, ההתרגשות אמתית והכאב ניכר). טוב עשו עובדי הרשות כאשר הפנו לאורך המשדר את המצלמה אל העובדות והעובדים שלא תכננו להופיע בטלוויזיה באותו ערב, אין מקום לטלוויזיה "מכובדת", יש מקום אך ורק לשתיקה והקשבה לשבר שראינו על המסך. כמה שונה הבכי של אתמול, שלא פסק לאורך כל המשדר, מאותן דמעות פרידה שהתרגלנו אליהן.

אני מדמיין את הרגע שבו החליטו על כך שמקום העבודה של מאות אנשים נסגר מהיום למחר, ואני דווקא לא רואה את כונס הנכסים של רשות השידור יושב עם חברי כנסת בעודם מחככים ידיים ברשעות ואומרים לעצמם "בואו נשפיל את עובדי רשות השידור ונגיד להם שהם מפוטרים ושזה השידור האחרון רק שעה לפני. מואההה אהההה אהההה". לא, נדמה לי שמה שקרה באמת הרבה יותר גרוע: הם בכלל לא חשבו על העובדים, הם לא חשבו על הרגשות שלהם והם לא ראו אותם ממטר.

לכך בדיוק התכוונו כבר לפני 170 שנה מרקס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי: בחברה הקפיטליסטית "לא נותר שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת 'תשלום המזומנים' חסר הרגש". זוהי שיטה כלכלית המבוססת על "ניצול גלוי, חצוף, ישיר, נוקשה", והחופש היחיד שיש לאנשים הוא "חופש המסחר חסר המצפון". זו הסיבה שמה שראינו אתמול על המסך היה לא מוסרי. זה לא רק טעות בשיקול הדעת לגבי מועד הודעת הפיטורים.

> פשרת תאגיד השידור הציבורי גרועה יותר מסגירתו

הקפיטליסטים מציגים את עצמם כנעלים מוסרית: הם השומרים על זכויות האדם והם הנאבקים על החירות. שימו לב לטענותיהם של כל האנשים שניהלו את המשחק חסר הרחמים בחייהם של עובדי רשות השידור ושל עובדי התאגיד (והרשימה ארוכה מדי כדי לפרט את כולם) – את האטימות והרוע ליוו הצהרות על ערכים נעליים כגון דאגה, שמירה על מקומות עבודה, תקשורת פלורליסטית, חופש ביטוי, יעילות, אחריות וכולי.

אז נכון, אף אחד לא האמין לנתניהו כשהוא שיקר וכתב שפגישתו עם עובדי רשות השידור הייתה "קורעת לב". אבל כאשר יו"ר ההסתדרות טוען בלי למצמץ שהוא לא נאבק בסגירת מקום עבודה של 1,200 עובדים מאוגדים כי העבירו את החוק בזמן המלחמה בעזה וכי "אני לא מנהל מאבקים תוך כדי מלחמה", או כאשר שר האוצר מצדיק פיטורים בטענה שהוא "שומר על הכסף שלנו" – או אז עלינו לעמוד מולם ולחשוף את השקר והזיוף מאחורי דבריהם.

"אנשים לפני רווחים" היא לא סתם ססמה יפה בהפגנות, היא קוראת למהפכה של ממש בסדר העדיפויות הכלכלי והחברתי. להפוך אנשים לחסרי ערך ומיותרים זה מעשה איום ונורא. זו אלימות מכוונת נגד נפשם של האנשים, ואנו חיים בחברה בה זה קורה יום יום, יותר מדי פעמים.

הטענה שזה נעשה בשביל יעילות, אחריות לאומית ושמירה על הכסף שלנו נשמעת מגוחכת היום יותר מתמיד. לא, אני לא מאמין למוסר שלכם, ויש לי מהדורת חדשות בת שעה אחת בלבד כדי להראות לכם למה.

> לראשונה: מוסד חינוך חרדי שובת במחאה על איום בפיטורי עובדות שהתאגדו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf