מה ייתן חוק המלצרים למלצריות שמוטרדות מינית ללא הפסקה?

לאחר שהממשלה החליטה לדחות בחצי שנה את הדיון על הצעת חוק המלצרים שיזם ח"כ דב חנין ולהקים ועדה בעניין, עומד חנין להעלות את ההצעה להצבעה במליאת הכנסת ביום רביעי הקרוב.

מדובר בהצעה שנועדה לעגן את זכותם של עשרות אלפי המלצריות והמלצרים לקבל שכר בסיס מהמעסיקים, דבר שיבטיח בתורו שורה של זכויות סוציאליות כגון שעות נוספות, שעות שבת, פנסיה, ימי חופשה ומחלה, דמי פיצויים ועוד.

ההצעה הזו החזירה אותי באחת לימי הארוכים כמלצרית; ארוכים הרבה יותר מדי, יש לומר. עבדתי כמלצרית כדי לממן את הטיול של אחרי הצבא, עבדתי כמלצרית כדי לממן את שכר הלימוד בתואר הראשון, ואפילו חלק מהתואר השני, שהפך להיות חלקי מאוד בעצמו.

כשאני חושבת על הקריירה המזהירה שטיפחתי כמלצרית בכמה מוסדות ירושלמים מוכרים היטב בשנות התשעים (השיא היה כששני תרמילאים זיהו אותי כמלצרית מקפה 'עטרה' באמצע שום מקום בנפאל), לא המחשבה על תלוש העבודה שלא היה או על דמי החופשה והמחלה שלא קיבלתי היא שגורמת לי להתכווץ, אלא דבר אחר לגמרי: הזיכרון של ההטרדות המיניות האינסופיות שהייתי נתונה להן כמלצרית.

"חווית צריכה"

כיוון שיצא לי למלצר בכמה מקומות, אני יכולה להעיד שזה לא היה קשור לאופי המקום עצמו: ההטרדות חזרו על עצמן מקפה 'עטרה' השמרני, שם לבשנו, המלצריות (והיו רק מלצריות) חצאיות שחורות, גרביונים שחורים, חולצת צווארון לבנה וסינר פינגווין לבן, ועד לפאבים ולמסעדות יוקרה בהם קוד הלבוש היה שונה בתכלית.

בכולם חזרו אותן הערות נאלחות דוגמת "תגידי, גם את מופיעה כמנה בתפריט?" ועד לגברים מדושנים שהיו מייעצים לי מאיפה אני יכולה להביא את החלב לקפה שלהם. לעתים היה מדובר בחברים של בעלי המקום, לעתים בלקוחות קבועים שברגע שהיינו רואות את הפרצוף שלהם בדלת כל אחת מאיתנו הייתה מתפללת שלא ישבו באזור השירות שלנו. תמיד באופן גלוי לגמרי, לקול צחקוק החברים, או אפילו אחראי המשמרת (ככה זה עבד בדרך כלל: המלצריות הן בחורות צעירות, אחראי המשמרת הוא בחור סמכותי). לקוח ש"בטעות" מתחכך במלצרית, מעיר על הלבוש שלה, שואל מתי היא מסיימת לעבוד.

> "יחסים רומנטיים": הפרשנות הצבאית לאונס

בסוף משמרת של שש-שבע שעות, כשהייתי יוצאת מהמקום מרוטה ומותשת, פחות העסיקו אותי דמי ההבראה; מה שהעסיק אותי זה אם הלקוח שנשאר על הבאר עד שהרמנו עליו פחות או יותר את הכיסאות לא מחכה בחוץ כדי "ללוות" אותי הביתה.

סוגיית ההטרדות המיניות לא ייחודית, כמובן, לעולמן של המלצריות: ילדות, נערות, בחורות ונשים מוטרדות מינית כל הזמן, ובכל מקום. אבל כשהפרנסה שלך תלויה בין היתר בגובה הטיפ שיזכה אותך גודל החיוך, או בעצם ההחלטה של בעל הבית להמשיך ולהעסיק אותך, היכולת שלך להציב גבולות מצטמצמת באופן דרמטי.

אני לא אומרת את כל זה כדי לייתר או לבטל חלילה את חשיבותה של הצעת החוק של חנין; מדובר בהצעה ראויה מאוד שתעשה צדק עם אלפים רבים של צעירות וצעירים שזאת פרנסתם. לא רק זה, יתכן גם שהתוצאה של חוק המלצרים, אם יעבור, תהיה ירידה בתלות של מלצריות בטיפ של הלקוחות.

אבל יום לפני יום האישה הבינלאומי, אני לא יכולה שלא לחשוב על השקיפות המתמשכת של ההיבט המגדרי כשבאים לדבר על סוגיות תעסוקתיות כגון זו. צדק תעסוקתי איננו מתמצה רק בזכויות סוציאליות ובתלוש שכר, החשובים מאוד, ללא ספק. צדק תעסוקתי הוא גם היכולת של צעירה להגיע לעבודה מבלי להיות מחופצנת במשך שעות רק כי כמה גברים מריירים מאמינים שהם רכשו גם אותה במחיר הקפה והקוראסון בתפריט ארוחת הבוקר.

ייתכן בהחלט שהמענה לסוגיה הזו איננו בתחום החקיקתי, אלא הנורמטיבי. אם כך, מוטלת על כולנו האחריות לשנות את הנורמות החברתיות כך שלצד שכר הוגן, יזכו המלצריות גם בסביבת עבודה בטוחה ומכבדת שלא תראה בהן סוג של קישוט שנועד להנעים את "חוויית הצריכה" של הלקוח, אלא נשים שעובדות קשה כדי להרוויח את פרנסתן.

> חסרות מעמד: הנשים שאין להן מה לחגוג ביום האישה