newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה לסקר האנטישמיות הגדול בעולם ולפלסטינים

עם שתי מערכות חוק נפרדות, מה אמור פלסטיני בגדה לענות כשהוא נשאל אם יהודים חושבים שהם טובים יותר? סקר האנטישמיות העולמי מציג תמונת עולם מוטה, מתודולוגיה כושלת ותעמולה פוליטית

מאת:

הליגה נגד השמצה (ADL) – ארגון יהודי אמריקאי שמטרתו להילחם באנטישמיות, ובפועל גם לקדם את ההסברה הישראלית – פרסמה בשבוע שעבר את סקר האנטישמיות העולמי (תקציר בעברית וגם אתר אינטראקטיבי עם מפת עולם באנגלית). הסקר הוא חסר תקדים בהיקפו (53,100 נשאלים ב-102 מדינות), ובהתאם מתיימר לבסס מאגר מידע מהימן על אנטישמיות בעולם.

הלכה למעשה, הסקר שואף לבסס "אמת" אובייקטיבית על פי אמות מידה מדעיות עבור השיח הציבורי ומערכת החינוך, עבור עיתונאים, מעצבי מדיניות, מוסדות בינלאומיים ועוד. הכוח לקבוע אמת מהי הוא כוח פוליטי, אשר מזמין חשדנות מסוימת – בעיקר כשהוא מגיע מגוף פוליטי המזוהה עם הימין הישראלי.

הממצא הבולט של הדו"ח הוא שהפלסטינים (בגדה המערבית ורצועת עזה) הם הכי אנטישמים. כמובן שלא כולם, רק 93 אחוז מהציבור הפלסטיני זכו להיות מתויגים כאנטישמים על ידי הליגה נגד השמצה. מה עשו הפלסטינים כדי לזכות בכבוד?

כל העולם נגדנו, עכשיו בצורת משחק אינטראקטיבי. סקר האנטישמיות הגדול (צילום מסך מאתר הליגה)

כל העולם נגדנו, עכשיו בצורת משחק אינטראקטיבי. סקר האנטישמיות הגדול (צילום מסך מאתר הליגה)

האם למתנחלי חברון אכפת מהפלסטינים שחיים סביבם?

עורכי המחקר עמדו בפני האתגר לתת למושג "אנטישמיות" הגדרה אופרטיבית: כלומר, לתרגם מושג רב-משמעי לאוסף קריטריונים ניתנים למדידה מדויקת ככל האפשר. כך הגיעו לרשימה של 11 הצהרות, כגון "יהודים חושבים שהם יותר טובים מאנשים אחרים", "ליהודים יש יותר מידי שליטה בתקשורת הגלובלית", "יהודים מדברים יותר מידי על מה שקרה להם בשואה". מענה חיובי לשש מתוך 11 השאלות מזכה את הנשאל/ת בטייטל של מחזיק/ה בגישות אנטישמיות.

באופן מפתיע, הפלסטינים נטו לענות בחיוב על שאלות כגון "ליהודים יש יותר מידי כוח בעולם העסקים". העובדה שהפלסטינים הם שוק שבוי לכלכלה הישראלית, וההתפתחות הכלכלית שלהם מוגבלת באופן אנוש על ידי ישראל כמעוגן בהסכמי אוסלו ופרוטוקול פריז, אינם לכאורה נתון רלבנטי לשיטת הליגה (על כך ראו למשל עמ' 5-6 בערכת האקטיביזם הכלכלי של קואליציית נשים לשלום).

גם השימוש התדיר בשואה כדרך להדוף ביקורת על הכיבוש לא אמור לעצור את ההפלסטינים מלרצות לדבר עוד ועוד על יהודים בשואה, אם ברצונם להיכלל בעולם הנאור, הלא-אנטישמי. אפילו ההתחשבות, הרגישות ונועם ההליכות של הצבא הישראלי והמתנחלים – היהודים שפלסטינים פוגשים על בסיס יומיומי – לא מנעו מהפלסטינים להסכים עם ההצהרה "ליהודים לא אכפת מה קורה לאף אחד מלבד מהם". גם הסכמה עם ההצהרה "אנשים שונאים יהודים בגלל האופן בו יהודים מתנהגים", זיכתה את הפלסטינים בנקודות אנטישמיות.

זה לא שהתנהגות של קבוצה חברתית, מזעזעת, אלימה ונפשעת ככל שתהיה, מצדיקה בעיניי אימוץ של סטראוטיפים על בסיס אתני, דתי או לאומי. הנקודה היא, שאי אפשר לבחון סוגיות של אנטישמיות, וגזענות בכלל, באופן המנותק מהקשר: פוליטי, כלכלי, חברתי ותרבותי.

ההתעקשות על מחקר בוואקום פוליטי בולטת גם בתחושת הזכאות של יהודים אמריקאים לשפוט אנטישמיות במדינות אחרות, מבלי לקחת בחשבון את האופנים השונים בו יהודים במדינות אלה תופסים ומבינים אנטישמיות. היומרה לבחון משמעות שאנשים מייחסים ליהודים באופן המנותק מעולם המשמעות בו הם חיים, כושלת מבחינה אינטלקטואלית ומחקרית, ומניפולטיבית מבחינה פוליטית.

מה לנו ולאנטישמיות?

המדינה האחת שחסרונה בולט במיוחד בסקר היא ישראל. ייתכן וממצאי הסקר בישראל היו מחייבים את העורכים לדיון מעמיק יותר במהותה וביטוייה של תופעת האנטישמיות. יתכן שהיו מזמנים שאלות שההתמודדות עמן מאתגרת יותר מהפניית אצבע מאשימה כלפי האחר האולטימטיבי, הערבים והמוסלמים. מכבסת המילים של הליגה, כגון "אנטישמיות כתופעה גלובלית", לא מונעת מהסקר להשתלב בדמוניזציה של האחר של המערב – המוסלמי – כנשא של כל הרעות החולות של החברה המערבית הנאורה. הרי הצמצום של האנטישמיות לאוסף סטראוטיפים, מהווה תפיסה סטראוטיפית למדי (ושטחית במיוחד) של אנטישמיות ושל גזענות בכלל.

אנשים בשמאל הישראלי נוטים לחשוב כי אנטישמיות כיום היא בעיקר כלי להשתקה של ביקורת על הכיבוש. השימוש הציני באנטישמיות אכן גורם לציבור הביקורתי להשאיר את הסוגיה החשובה הזו לגורמים שמרנים עם אג'נדה פוליטית ימנית. אך חמור מכך, אין כיום בישראל כלים ביקורתיים לניתוח ודיון באנטישמיות, בפרט לא בצורותיה העכשוויות. עם זאת, האופן בו זהות יהודית, לאומיות יהודית ויהודים בכלל נתפסים בישראל, מהווה חלק בלתי נפרד מהמציאות הפוליטית, אותה רבים מאיתנו שואפות ושואפים לשנות.

ישראל מאופיינת על ידי מגוון אידאולוגיות ופרקטיקות שמוציאות זהות יהודית מן הכלל. אני מדברת על חוקים שמייצרים קטגוריות חוקיות-אדמיניטרטיביות נפרדות ליהודים, על גיוס אנשים לצבא בשל היותם יהודים, על קבורת מתים בחלקות נפרדות בשל היותם יהודים או לא יהודים, על הגבלת רכישת אדמות ונכסים על סמך זהות יהודית, וכן הלאה.

"בכל האמור במודעות לשואה, על אף הנתון המטריד שרק 54 אחוזים מהנסקרים שמעו על השואה – הרי שבמערב אירופה הנתונים טובים בהרבה, שם 94 אחוזים מקרב הנסקרים מכירים את ההיסטוריה".

– אברהם פוקסמן, מנכ"ל הליגה, לא מתעכב על כך שבמערב אירופה אנשים מכירים יותר את ההיסטוריה של השואה משום ש, ובכן, הייתה להם יד בדבר.

בנוסף, אינטלקטואליות ואקטיביסטים, מזרחיות ופלסטינים (ביניהם אלה שוחט, עזיזה כזום ואדוארד סעיד) הצביעו על גזענות מצד אשכנזים כלפי מזרחים כשיעתוק של גזענות שחוו היהודים באירופה מצד שכניהם הלא-יהודים. היהודים ממזרח ומרכז אירופה, כמי שסומנו באירופה כמזרח, כאוריינט, הקרינו את האוריינטליזציה על יהודים מארצות הערב והמזרח התיכון.

כך מתגלה לעינינו רצף של אנטישמיות אשר קושר היסטורית, חברתית וגיאו-פוליטית בין ביטויים שונים של גזענות, אוריינטליזם ואלימות קולוניאלית כלפי הקבוצות השמיות – ה"אחר" של המערב. כל זה כמובן לא מטריד את הליגה נגד השמצה, אשר נמנעת מעיסוק ביקורתי באנטישמיות ושורשיה, ונצמדת להגדרה צרה ואירופונצטרית.

אמצעי תקשורת ביקורתיים אמנם הצביעו על הבעיות המתודולוגיות כמו גם על המימד המניפולטיבי של הסקר (מונדווייס, גארדיין, וגם עמירה הס היום בהארץ). אך היותו של סקר מבוסס על כשל מתודולוגי לא בהכרח ימנע ממנו להפוך להצלחה תעמולתית. אני מציעה לראות בו הזמנה לעיסוק ביקורתי באנטישמיות, שלא מיישר קו עם אוריינטליזם, איסלאמופוביה ושאר יסודות הגזענות המודרנית.

הפוסט פורסם גם באנלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf