newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"תתחילו להרגיש!": המטרה של הנסיעות לפולין היא לא להבין

הסרט "מחנה משותף" מתאר את המסעות לפולין באמצעות סרטוני יו-טיוב שצילמו תלמידי תיכון שביקרו שם. התמונה שעולה מהקטעים חושפת מערכת חינוכית שכל עניינה לעורר רגש ולעודד גיוס, וזהו

מאת:

כותב אורח: אורי בן-דב

היום, ערב יום הזכרון לשואה, יוקרן הסרט "#מחנה_משותף" של אודי ניר ושגיא בורנשטיין, שקצת סייעתי בעריכתו (21:50, ערוץ 2). הסרט מתאר את המסע לפולין רק דרך סרטוני יו-טיוב שמתעדים את המסעות האלה. זה סרט חכם וחשוב בעיני ומאוד שווה צפייה.

לפני כמה ימים קראתי ציוץ של חבר שמתאר מה ילמדו בגן של הילד שלו השנה: חנה סנש, היטלר, פרטיזנים, בנות הברית. הילד בן חמש. מישהי הגיבה לציוץ עם תמונה: טלאי צהוב, אותו יענדו תלמידי בית ספר יסודי השנה ביום הזיכרון לשואה. לא יכולתי שלא לראות את הקשר הישיר בין החומרים שעבדתי איתם, שמתעדים את המסע לפולין, לבין הצורך לחנך ילדים בני חמש על בנות הברית וענידת טלאים צהובים בבית הספר היסודי כמעשה של זיכרון לכאורה – ובעצם, כאנטי זכרון.

קטע מתוך הסרט "מחנה משותף":

מחומרי התיעוד שנחשפתי אליהם בעריכת הסרט ברור, קודם כל, שמערכת החינוך והנערים שנוסעים לפולין עומדים מול שוקת שבורה: הם אינם יכולים אפיל לנסות להבין את שקרה אז ללא כלים מוסרים ורעיוניים מתאימים, וכלים כאלה אין בנמצא. החברה הישראלית לא מצליחה לקיים דיון אמיתי על מה שקרה ליהודי אירופה בין 1939 ל-1945, מה קרה לבני האדם שקמו להשמיד אותם, ואיך התרחשה הזוועה הזו.

הנאציזם הוציא מבני האדם רוע עצום ששבר בעצם את כל מה שהאדם סיפר לעצמו על עצמו, סיפר לעצמו על הקיום, סיפר לעצמו על אלוהים. האופן שבו הושמדו בני אדם במהלך מלחמת העולם השנייה, והעובדה שהיו אלה בעיקר בני עמנו שהושמדו במוות מתועש, מעלים כל כך הרבה דילמות וקשיים ושאלות – אבל איש לא מתמודד, כך נראה, עם אף אחד מכל אלה.

ומכיוון שרובם המוחלט של הישראלים ויתרו לחלוטין על הניסיון להבין, נשארנו עם ניסיון גרוטסקי "לחוות" את השואה במקום. הרי זה בסיס הרעיון של המסע לפולין: "מי שלא היה שם לא יבין" מדקלם נער בתחילת הסרט, ולא מבין שזה שקר גדול. מי שלא היה שם אז אולי לא יבין, אבל מי שנוסע לשם 70 שנה אחרי ומאמין, בתמימות נעורים, למה שמספרים לו, שהמרחב הגיאוגרפי והפיזי יצליח להסביר לו את המרחב הנפשי – טועה טעות מרה.

להתפשט באושוויץ

אם תראו את "מחנה משותף" תבינו שלא שולחים את בני הנוער לפולין כדי להבין. אין שום דרך להבין טוב יותר את הזוועה דווקא שם. כשעומדים על כר הדשא זרוע האבנים שפעם היה מחנה ההשמדה טרבלינקה, או כשעוברים מתחת לשער "העבודה משחררת" באושוויץ זה לא מבהיר דבר. אין בהתקרבות הפיסית הזו דבר שיכול לגשר על התהום הפילוסופית והפסיכולוגית שהשמדת יהודי אירופה פערה.

הנערות והנערים האלה לא נוסעים להבין, הם נוסעים להרגיש, ואם יש משהו שמעסיק אותם במהלך המסע הזה באופן אובססיבי ומכמיר לב זה האם הם כבר מרגישים, ואם לא למה, ומתי זה יקרה, ויש גם מי שאומר להם בדיוק את זה: "אני רוצה שתתחילו להרגיש", אומר אחד המורים בתיעוד שבסרט. תתחילו להרגיש.

> במקום פולין, קחו את הילדים למרוקו

נער מבקר באושוויץ, 2008 (משה מילנר, לע"מ)

"מחנה משותף" מראה את הגרוטסקי בשאיפה להרגיש. נער מבקר באושוויץ, 2008 (משה מילנר, לע"מ)

איך בכלל אפשר להרגיש את השואה?

המסע לפולין כשלעצמו הוא מניפולציה רבת עוצמה שבאה להעמיד את הרגש לפני ההבנה. נוספות אליו מניפולציות רבות (שאת חלקן אפשר לראות בסרט). "אני רוצה להיות מוישל'ה! אני רוצה להיות יענקל'ה!" אומר אחד המורים, רועד, בעיניים עצומות, בתוך קרון רכבת, והוא ממשיך בקול שבור: "אמא, למה לוקחים אותי? למה אותי? למה לא את אחי הגדול!" כאילו זה קורה עכשיו. להרגיש. חייבים להתחיל להרגיש: "בואו כנסו לתאי הגזים!" אומרים למשתתפים במסע, "בואו נצטופף בקרון", "בואו נתחלק על הפלטפורמה – בנים לפה, בנות לשם, כמו אז".

כמו אז.

זה מגיע לקיצוניות כשכמה חבר'ה מורידים את הבגדים הארוכים ומתיישבים על האדמה באחד ממחנות הריכוז כדי להרגיש את הקור שהאסירים הרגישו. הרי חייבים להתחיל להרגיש. הם שמים שעון, וכמובן מצלמה שתתעד, עד שמישהי עוברת וצועקת עליהם ש"ככה לא עושים". ואני לא יכולתי שלא לחשוב: למה לא? הרי בדיוק ככה עושים.

אני השתתפתי באחד המסעות הראשונים של בני נוער לפולין, ב-1989, בדיוק כשזה התחיל לצבור תאוצה. גם אז שאלנו אותן שאלות: "למה אני לא בוכה?" או "מתי אני ארגיש?". ואני חייב לומר לזכותה של המורה המלווה שלנו בטיול, רינה רובין מקיבוץ מחניים, שהיא כל הזמן אמרה: ככה זה בסדר. לא צריך יותר מזה. מה שאתם מרגישים זה מה שאתם מרגישים.

איש לא אמר לנו להתחיל להרגיש.

כשהדרישה היא לא להבין, אלא להזדהות, לא לחשוב, אלא להרגיש, הדרך קצרה למחולות בבגדים שחורים מתחת לערימות האפר של מיידנק (שמסתיימים כמעט תמיד בנפילת הרקדניות אל הארץ, כמתות), לטקסי זכרון רבי משתתפים שממחיזים רציחות והרג, ולענידת טלאי צהוב בבית ספר יסודי.

להרגיש. לא לחשוב.

ומה נותר? להתעטף היטב בדגל, כמובן. לשיר בסוף את ההמנון בקול רועד. בפולין של ימינו התנועה הציונית, על העומק והרוחב שלה, עוברת רדוקציה לבינארי: בגלל היטלר צריך להתגייס. יותר מזה אין באמת צורך לדעת.

כשלא מנסים להבין, רק מנסים להרגיש, קל יותר לשקר לעצמנו שבגלל מדינת ישראל, כמו שכתבה הגננת בגן של הילד של החבר שלי, השואה הרי ״לא תחזור לעולם״. זה מה שחשוב.

בורות ועיוורון. זה מה שמנחיל לילדים האלה המסע לפולין ומבורות ועיוורון לא יצמח שום דבר. אולי רק אסון.

אורי בן דב הוא עורך סרטים ומורה ליוגה. הפוסט פורסם במקור בבלוג "בזכות המבוכה ובגנות הטיוח"

> ולגבורה: נכדים מספרים על הלוחמים היהודים בצבא האדום שנלחמו בנאצים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf