newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאל בברלין לומד ממירי רגב איך לנסות להשתיק פלסטינים

עיתונאים ומנהיגי שמאל ניסו בשבועות האחרונים לשלול מימון ציבורי מפסטיבל אמנות פלסטיני בעיר מכיוון שהמארגנים העבירו ביקורת על ישראל

מאת:

מזה כמה שבועות נראה שעיתונאים ופוליטיקאים מקומיים בברלין החליטו לייבא שיטות פעולה של מירי רגב. העילה: "אחרי סוף השמים", פסטיבל בינלאומי של אמנות ותרבות פלסטינית שמתקיים בעיר ומציג יצירות של אמניות ואמנים פלסטינים ממגוון תחומים. במהלך החודשיים האחרונים, ספטמבר-אוקטובר, ניסה הפסטיבל "לפרוץ את גבולות החיים והזהות הפלסטינית", כלשון התוכניה, באמצעות תיאטרון, קולנוע, מיצגים, ספרות, שירה, מוזיקה, מחול, ציור, דיונים פתוחים לציבור ועוד.

הפסטיבל זכה למאות מבקרים, אך עורר תגובה צוננת בקרב כמה בעלי דעה מקומיים. במאמר דוחה במיוחד בעיתון טאגסשפיגל (Tagesspiegel) האשים העיתונאי יוהאנס בוקנהיימר את משתתפי הפסטיבל הפלסטינים והיהודים בהסתה. כלומר, בביקורת על ישראל. מבלי להתייחס בכלל לתוכנית האמנותית, תוקף המאמר את האוצרת אנה-אסתר יונס, לצד כמה מהמארגנים והדוברים האחרים, בשל הקרבה המשוערת שלהם לתנועות לא אלימות למען זכויות הפלסטינים.

בוקנהיימר העביר ביקורת על הסנאט של ברלין שמימן פעילויות "אנטי-ישראליות" במסגרת הפסטיבל, כשהוא קורא למשוך את כספי הציבור מהאירוע. במאמרו הוא חוזר ומתייחס לישראל במונח "מדינת היהודים", ומכך גוזר זהות מוחלטת בין המדינה לבין יהודים, ומנסה לתאר כל ביקורת על ישראל כאנטי-יהודית.

> הנוסחה של "בעד ישראל, נגד הכיבוש" לא עובדת

מייצג במה במסגרת פסטיבל "אחרי סוף השמים", ברלין (באדיבות הפסטיבל)

מייצג במה במסגרת פסטיבל "אחרי סוף השמים", ברלין (באדיבות הפסטיבל)

האשמות באנטישמיות לא זרות לכל מי שפעיל בגרמניה למען זכויות הפלסטינים. אפילו כיהודיה לא פעם מצאתי את עצמי מול גרמנים שמאשימים אותי באנטישמיות אם אני לא מספיק פטריוטית (ביחס לישראל) לתחושתם.

לביקורת של העיתונאי הצטרף גם קלאוס לדרר, ראש מפלגת השמאל (די-לינקה) בברלין. לדרר טען שיש לשלול תקציבים ציבוריים מכל מי שמשתמש במונחים כמו "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" לתיאור המצב הפוליטי בישראל, שכן מדובר במונחים שליליים שעלולים לשרת את האנטישמים.

גם שגריר ישראל בברלין, יעקב הדס-הנדלסמן, פנה בדרישה לראש עיריית ברלין, ודרש דין וחשבון מצד המארגנים ושהעירייה תמנע מקרי "הסתה" בעתיד. בתוך כך, ביום רביעי שעבר פרסם "הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון" גילוי דעת נגד צנזורה בישראל ובברלין, והביע סולידריות מלאה עם מארגני הפסטיבל. במקביל, למעלה ממאה יהודים וישראלים הפעילים בתחומי התרבות בברלין חתמו על מכתב פתוח נגד צנזורה פוליטית, למען חופש ביטוי בדיון ציבורי על ישראל ופלסטין, ובסולידריות עם המארגנים (גילוי נאות: הח"מ בין החתומים על המכתב).

לצאת מהפלסטיני לאנושי

אנשים כמו בוקנהיימר ולדרר לא אוהבים מלים כמו "אפרטהייד". גם אני לא אוהבת את המלים האלה. אנשים שחיים תחת משטר כזה, וסובלים את הקשיים והאסונות שהוא ממיט עליהם יום-יום, אוהבים אותן אפילו פחות. אבל אנחנו משתמשים במלים כאלה כי אנחנו מאמינים שהן מתארות בדיוק רב את המציאות הפוליטית בישראל-פלסטין כיום.

הסיפור פה הוא לא על מימון אלא על לגיטימיות ציבורית. האיום לשלול תקציבים ציבוריים הוא האיום לנסות לשלול מאנשים את הכוח לספר בעצמם את הסיפור של עברם ושל ההווה שלהם, ולבחון אותם דרך אמנות. אבל רק לפלסטינים שמורה הריבונות על הסיפור הפלסטיני, על עברו, ההווה שלו ועתידו. לא לפוליטיקאים ועיתונאים גרמנים שרואים בפלסטינים בני ערובה בהתמודדות עם התסבוכות שלהם איתנו, היהודים.

> לחיות כישראלי על הסט של "אללה אסלאם" בפריז

משמאל: הבמאי מיראז בזר והאוצרת מרי אל-קלקילי מדברים עם התסריטאי אמסעיל חלידי (על המסך) על ההצגה "טניס בשכם" (אנה-אסתר יונס)

משמאל: הבמאי מיראז בזר והאוצרת מרי אל-קלקילי מדברים עם התסריטאי אמסעיל חלידי (על המסך) על ההצגה "טניס בשכם" (אנה-אסתר יונס)

האנשים האלה הם לא דוגמאות מבודדות, אלא מייצגים פלח משמעותי בחברה הגרמנית. עצוב ומקומם ש"סיפור האהבה" (כפי שהם עצמם קוראים לזה) שלהם עם ישראל מיתרגם לנסיון להשתיק, למחוק ולעשות דה-לגיטימציה לסיפור ולזהות הפלסטינית. ההיגיון המעוות הזה נועל את הפלסטינים והיהודים גם יחד במעין משחק סכום אפס נצחי, שבו נקודה לאחד היא בהכרח לרעת השני, וכך משתמרים הדיכוי, האלימות והאי-צדק באזורנו.

אוצרי "אחרי סוף השמים" הבינו בעצמם היטב את גודל הבעיה, ובהודעת הפתיחה של הפסטיבל שאלו שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד על המצב האנושי הכלל עולמי מתוך הדוגמה של הסיפור הפלסטיני? וכך הם ענו:

"דמות הפלסטיני הפכה למיכל של פנטזיות גזעניות אודות 'האחר': הטפיל חסר המדינה, הזר הפושע, הטרוריסט הפוטנציאלי, הערבי הסקסיסט, הגבר המצ'ואיסט האוריינטלי וההומופובי, האנטישמי הנצחי".

ייצוגים אלה חורגים מעבר לחוויה הפלסטינית, הם כותבים: "דימוי גזעני זה כולל באופן פוטנציאלי את כל מי שמזוהה (בצדק או לא) כערבי, כמוסלמי, או אפילו כשותף במאבק הפלסטיני בשל דמיון בחוויה או בעמדות".

להתנקות מהעבר הנאצי על חשבון הפלסטינים

דרך מגוון היצירות והקולות (ראו תוכניה כאן) הצליח הפסטיבל לאתגר ייצוגים אלו ולעסוק בחזונות של חופש ושחרור. הוצגו בו חזונות שנבנו מתוך שיתופי פעולה בין פלסטינים, שחורים, יהודים ורבים אחרים. ואת הקולות האלה מנסה ראש מפלגת השמאל בברלין להשתיק.

המחשבה שנציג נבחר של השמאל יחזיק בעמדה כל כך ימנית ואנטי-דמוקרטית לא מפתיעה את כל מי שמכיר את הפוליטיקה הגרמנית ולו במעט. בעוד שבכל מקום אחר בעולם תנועות חברתיות ומפלגות שמאל מגלות סולידריות עם המאבק הפלסטיני לחירות, בגרמניה נותר המצב הפוך.

כאן התמיכה בישראל היא לא פעם דרך קלה וזמינה להתמודדות עם העבר הנאצי. לא צריך לחפור לתוך ההיסטוריה המשפחתית שלך, לא צריך להפיק לקחים אוניברסליים מזוועות המשטר הנאצי, לא צריך להתנגד למגמות הגזעניות החדשות בתוך החברה שלך כיום. מספיק לתמוך בישראל – ואתה בסדר. גם אם המשמעות היא לשלוח לישראל צוללות גרעיניות ולתמוך בחצי מאה של משטר צבאי בשטחים, שעולה בחייהם של אלפי בני אדם.

רק לאחרונה ניסתה שרת התרבות והצנזורית הצבאית לשעבר, מירי רגב, שוב לשלול תמיכה ותקציבים ממוסדות תרבות שאינם מספיק פטריוטים מבחינתה. מבחינת רגב עצם הקיום של זהות ותרבות פלסטינית מהווה אנטי-ישראליות. מדאיג, מפחיד ומדכדך לראות שמגמות אלה מתחילות להדהד בברלין.

ההתקפה האישית והפוליטית על אוצרי הפסטיבל היא התקפה על כולנו, כל מי שמנסים לדבר בחופשיות על ישראל ופלסטין – כדי לפעול למען עתיד טוב יותר.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי חגי מטר

> שישים שנה למלחמה שקיבעה את מעמדה של ישראל במזרח התיכון

ישראל-גרמניה, איור על חומת ברלין (אילוסטרציה: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

ישראל-גרמניה, איור על חומת ברלין (אילוסטרציה: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf