newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מכפר קאסם למשפט אזריה: על השקר של "פקודה בלתי חוקית בעליל"

מיד לאחר הטבח בכפר קאסם הומצא עיקרון "הפקודה הבלתי חוקית בעליל" על מנת לטייח. ההיסטוריה של הפקודות הרצחניות והנורמות בצבא הישראלי ממחישה את מי נועד לשרת האתוס הכזבני

מאת:

ב-29 באוקטובר 1956 טבחו חיילי משמר הגבול בתושבי כפר-קאסם. החיילים חיכו ש-47 מאנשי ונשות הכפר יחזרו עת ערב מעבודתם, ואז ירו בהם מטווח קרוב. חיילי המחלקה בפיקודו של גבריאל דאהן שלפו נערות, נשים בהריון ונשים מבוגרות ממכוניות וירו בראשיהן.

טוראי ראשון שלום עופר, אחד הרוצחים, תיאר:

היינו כמו הגרמנים. הם עצרו משאיות, הורידו את היהודים וירו בהם. כך אנחנו, אין הבדל. מילאנו פקודה כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה, כשהורו לו לטבוח ביהודים.
(כל הציטוטים לקוחים מהספר "כפר קאסם: אירועים ומיתוס, רוביק רוזנטל. 2001).

למרות הווידוי המצמרר, עופר מעולם לא הביע חרטה.

כדרכה של תקשורת המיינסטרים הישראלית, אי אפשר למצוא על הטבח שום דיווח בתחילת נובמבר 1956, למעט אחד ביידיש (בלעבנס פראגן, ביטאון הבונד), זאת למרות שהפרטים היו ידועים לתקשורת. בנקל היה ניתן לראיין פצועים, אך הם הוסתרו כדי לא להלבין את פני הצבא הישראלי שהיה עסוק אז בתקיפת מצרים. רק ב-16 בדצמבר, לאחר שהתקרית הופצה במכתבים על ידי חברי כנסת מהשמאל (ועל בימת הכנסת, אך האזכור נמחק מהפרוטוקול) ופורסמה בהרחבה במגזין "טיים" – הופיעו הפרטים בישראל.

משנחשפו הפרטים בישראל נוצר הנרטיב הכוזב של "פקודה בלתי חוקית בעליל", זאת שדגל שחור מתנופף מעליה, יחד עם "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". הנרטיב הומצא בניסיון לצייר את הטבח כמקרה יוצא דופן של יחידה ש"התפקרה". בקורסי הקצינים של צה"ל מקפידים ללמד את המקרה, ולציין גם את העונשים הכבדים בני עשרות שנים שכביכול ניתנו לרוצחים.

> כפר קאסם שלי: אין די בסליחה על הטבח, יש לחדול מהרצח והגירוש

חיילים ותושבים במשטר הצבאי, כפר קאסם, 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

חיילים ותושבים במשטר הצבאי, כפר קאסם, 1949 (אוסף התצלומים הלאומי)

אך אלו שקרים – כל הרוצחים שוחררו לאחר זמן קצר, והאחרון שבהם זכה לחנינה כשנה בלבד לאחר המשפט. גם את הזמן הקצר הזה, מתאר שלום עופר כך: "בשנלר עשינו חיים משוגעים, היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר. הלכנו לשוק, עשינו ארוחות נהדרות. היה לנו כל מה שרצינו. יצאנו עם חיילות מהבסיס, לבשנו מדים וקיבלנו משכורת. אם מישהו היה פוגע בנו, מלינקי היה כותב מכתב לבן גוריון והעניין היה מוסדר".

לא רק שזכו לחנינה, אלא שכיסי הרוצחים רופדו היטב לאחר שחרורם עם העסקתם בעבודות ממשלתיות. גבריאל דאהן מונה לאחראי על האוכלוסייה הערבית ברמלה, ולאחר מכן מונה לנציג הבונדס בפאריס והפך לבעל ממון רב (הוא שינה את שמו לגבריאל דגן). תפקידים דומים ניתנו לשאר הרוצחים, ככל הנראה כדי לקנות את שתיקתם על מנת שחקירה רצינית של המקרה לא תוביל לנותני פקודות הרצח עצמם, ובראשם חברי הממשלה.

אלברט פחימה, אחד הרוצחים, מתאר את הליך המשפט והצעת העבודה שקיבל אחריו:

כשהמשפט נגמר, התובע קולין גילון היה החבר הכי טוב שלנו. במשפט היה מדבר ככה ומחוץ למשפט היה מדבר אחרת. 'אני מבין אתכם, אתם חיילים'. לי עזרו להיכנס לחברת החשמל, מאז אני שם.

אלוף משנה ישככר שדמי, מי שנתן את הפקודות והחליט על דעת עצמו להקדים את העוצר, התפרסם בתשובתו לשאלה מה יעלה בגורל אלו שאינם יודעים על העוצר. שדמי ענה – "אללה ירחמו", תשובה שהתפרשה כאישור לרצוח. על חלקו בטבח קיבל שדמי עונש של עשר פרוטות. אחר כך הוא אף נשלח למשלחת יוקרתית של צה"ל בחו"ל. במעריב של אותה תקופה הגן עליו אורי דן (31.10.1958) וכתב ש"אללה ירחמו" הוא חלק מהסלנג החביב ששדמי הכניס לצה"ל. שם המאמר של דן הוא – "יכול היה לקרות לכל אחד".

הדגל השחור לא הונף מאז

משפט כפר קאסם נסוב כולו על העובדה כי הפקודה שקיבלו החיילים הייתה כזו שחובה לסרב לה. הנרטיב המקובל מדבר על חיילים שרק מילאו פקודות ללא כל החלטה אישית שלהם. אך זה לא נכון, רובם המוחלט של הרוצחים עשו זאת מתוך אידאולוגיה ברורה של שנאת ערבים, וברור שפקודה להרג יהודים לא הייתה מתבצעת. לאחר פריצת מתנחלים לחטמ"ר אפרים וכאשר מתנחל פתח את רכב הג'יפ של מח"ט הגזרה הסביר זאת דובר צה"ל לכתבת כרמלה מנשה: "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת".

לעומת זאת, אחד השוטרים בכפר קאסם, שחשב שמשאית עם תושבים הסתלקה ללא שהצליחו לרצוח את נוסעיה, אמר: "חבל, הפסדנו אותם" (עמוד 29 בספר). כמו כן יהודה פרנקטל, אחד הקצינים שסירבו לפקודה, סיפר כי שינה את הפקודות נוכח ההתלהבות שזיהה בחייליו מהאפשרות לרצוח ערבים. מפקד הגדוד שמואל מלינקי שהשתתף בטבח תואר כבעל דעות ימניות קיצוניות על ידי אחד מסרבני הרצח, נחמיה למפרט.

גבריאל עוליעל, אחד הרוצחים, העיד על האווירה הציבורית, וגזענותו ניכרת:

תגידי, היום אוהבים ערבים? אז מה את רוצה, שאני אהיה אחר? מאז שיצאתי מבית הסוהר אני עובד עם ערבים. אני יודע איזה כבוד מגיע להם. לא מגיע להם לשמור על בדל של סיגריה שאת זרקת. כולם, בלי יוצא מן הכלל. אין ביניהם טובים.

"בשום שלב לא הרגשת חרטה, אפילו קלה?", הוא נשאל, ועונה:

למה שאתחרט? במלחמת העצמאות הייתי בגבעתי ובשועלי שמשון. נלחמתי בהרבה קרבות, לא הרגתי ערבים? מי אמר לך שהם היו חמושים?

כלומר, הפקודה לא דקרה את עינם וקוממה את לבם. בעצם, היא הייתה משאלת לבם, וזו הסיבה שלמרות האתוס של הדגל השחור, הוא מעולם לא הונף בצה"ל. מעולם לא נשפט קצין צה"ל על פקודה בלתי חוקית בעליל – רק ההפך קרה.

האם זה נובע מהעובדה כי פקודה כזאת מעולם לא ניתנה? בוודאי שלא. במלחמת ששת הימים למשל, קצין בכיר נתן פקודה לרצוח עשרות שבויים מצריים, כפי שהתפרסם לאחרונה ב"הארץ".  החיילים ביצעו את הפקודות, והקצין קודם לתפקיד בכיר מאוד. מ"פ בלבנון, רמי קפלן, העיד כי נתן פקודה להרוג כל לוחם חיזבאללה שייתפס, וחייליו ביצעו זאת מבלי שעינם נדקרה. ב-22 ביולי 2002 הוחרב ביתו של סאלח שחאדה בפצצת טון, וכתוצאה מכך נהרגו 17 בני אדם. למרות שהיה ידוע שיהרגו חפים מפשע רבים, אף לא אחד לא הרים את הדגל. אלוף במילואים יאיר נווה הורה להוציא להורג חפים מפשע בעת חיסולים, בניגוד לפסיקת בג"ץ, והמחסלים לא הרימו דגל.

זאת ועוד – שתיים עשרה שנה לאחר ההתנקשות בשחאדה, בקיץ 2014, צה"ל ביצע תקיפות דומות לזו שעל שחאדה באופן יומיומי כמעט. עשרות פצצות בנות טון הוטלו בשג'עיה. צה"ל הרג ב"צוק איתן" 59 משפחות בנות לפחות שלוש נפשות כל אחת, שכללו במצטבר 458 בני-אדם. ככה נהרגו בני משפחת אבו ג'בר בדיר אלבלאח, המונה 18 בני אדם, משפחת אבו ג'אמע בחאן יונס, המונה 26 בני אדם, ובית אל בטאש, שם נהרגו 18 נפשות. כולם במסגרת חישוב של צה"ל על בכיר מחוסל מול מספר החפים מפשע שיהרגו.

ומי כן עומד לדין? כך רוחץ צה"ל בניקיון כפיו

מה שכן קרה בצה"ל זה בדיוק ההפך. אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא של סגן א' מיחידה 8200. ב-2003 נתבקש א' לאשר מתי יהיו אנשים בתוך מבנה שנועד לתקיפה, כדי להרוג אותם, ללא קשר לזהותם, רק בכדי "לגבות מחיר" כתגובה לפיגוע. א' סירב, ולמרות שמדובר בפקודה בלתי חוקית באופן ברור בעליל – הוא נשפט והודח. סרבני יחידת 8200 העידו שנים אחר-כך על פקודות בלתי חוקיות בעליל שניתנו להם בשגרה כגון סחיטת להט"בים, גם הם הודחו.

הבודדים שבכל זאת נשפטים הם עלי התאנה שמאפשרים לצה"ל לרחוץ בניקיון כפיו. כבר אז, במשפטם של רוצחי טבח כפר קאסם, העידו הרוצחים כי מדובר בעניין שבשגרה. שלום עופר סיפר: "הוסבר שהייתה זו מדיניות הממשלה לסלק את הערבים מכפריהם, כדי שהמדינה לא תסבול מאויב הנמצא בתוכה. לכן נעשו הפעולות שבהן נכנסו כוחות לכפרים ערבים, והיו יורים בהם מטחי אש, הורגים אנשים וגורמים לבריחתם" (עמוד 13) . אדמונד נחמני, אחד הרוצחים, סיפר גם הוא: "הייתי עושה חדירות בלילות. הלכנו כמה פעמים לפטרה, שלום עופר ושי עמירם ואני . הלכנו לשם, צילמנו, חיסלנו כמה בדואים וחזרנו".

סגן דניאל פינטו כפת ורצח ארבעה לבנונים ב-79', ולאחר מכן השליך אותם לבאר. למרות שהורשע במשפט ונידון ל-8 שנים, לאחר התערבות חברו צחי הנגבי והרמטכ"ל דאז, הוא שוחרר כעבור כמה שבועות בלבד. בימים אלה מתנהל משפט נגד שני חיילי שריון שהרגו נער בירי בעורפו, הם לא צפויים כלל לתקופות מאסר.

לפינטו לא ניתנה פקודה כזו, גם לחייל אלאור אזריה לא ניתנה פקודה לירות בראשו של אדם גוסס. אך זה לא מבדיל את שניהם מאותם רוצחים. כאשר אזריה ירה, הוא כיוון לפקודת העם והשלטון גם אם לא נכתבה במפורש. אותו סנטימנט שהוביל את שוטרי כפר קאסם להוריד ילדות ממשאיות ולרצוח אותן, הוא אולי התהליך שמוביל היום לירי בילדים, שלכל היותר השליכו אבנים.

> עוזי דיין העיד לטובת אלאור אזריה: כך טייחתי הריגת פלסטינים חפים מפשע

אלאור עזריה, בפקודת העם (צילום: פלאש90)

אלאור עזריה, בפקודת העם (צילום: פלאש90)

רס"ן ר' מחטיבת כפיר שהרג שני נערים חפים מפשע בירי לראש ולחזה, כתב בפייסבוק שלו  – "בעזה יש שני סוגי ברחשים, שניהם כשהם פוגשים את צה"ל הם עולים לשמים". הוא עשה לייק לתגובות בהן נכתב שערבים הם פרימיטיביים, וכאלה שכינו אנשי שמאל בתואר "יהודונים". רס"ן ר' כלל לא הועמד לדין. גם אזריה ומשפחתו כתבו תגובות רצחניות וגזעניות רבות נגד ערבים.

איפה ואיפה: אזריה מול המח"ט, ומשמר הגבול מול יחידה 101

כמו אז גם היום, צה"ל דואג למקם באזורים הרגישים ביותר חיילים שצפויים למעשים מהסוג הזה. מהסיבה הזו חטיבת כפיר, על שלל מעשי הרצח והתעללות שלה, מוצבת בחברון, ופלוגת מג"ב הוכפפה לצה"ל ונשלחה לכפר קאסם.

אזריה מואשם, אך המח"ט שלכאורה רצח נער בשלוש יריות בראשו וגבו לא עומד למשפט, ממש כמו אז – כאשר רוצחי כפר קאסם נשפטו ומבצעי טבח קיביה, שהתרחש שלוש שנים קודם ובו רצחו חיילי ה-101 המהוללת שישים ותשעה בני אדם בבתיהם, ולא עמדו לדין מעולם. אלו מכפר קאסם זכו להוקעה יחסית בעיתונות, אך על אלו של קיביה כתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך מעריב דאז:

מועצת הביטחון ודאי תגנה את ישראל על מעשה קיביה. אבל מה בעצם קרה בקיביה? טענתנו העיקרית היא, אמנם, שהתקרית הזאת לא נחקרה כלל על ידי צד ניטרלי ואובייקטיבי. שלא כמו ביהוד… לא ביקרו משקיפי או"ם כלל בכפר הערבי שכאילו 'נמחה מעל פני האדמה'. לא בדקו ולא ספרו כלל מה מספר ההרוגים שם – והאם אפשר לדבר בכלל על כחמישים קרבנות. ולא הטריחו את עצמם אפילו לחקור מי ומי היו המתקיפים, והאם אמנם כוחות סדירים של צבא ההגנה לישראל מעורבים בדבר בכלל. ממשלות המערב… כולם כאחד קיבלו כתורת משה מסיני את תיאורו של… רדיו רמאללה, בעל הדמיוניות וההפרזות המזרחי. תחנה זאת דיברה על 'חצי גדוד' של צה"ל שהשתתף בפעולה. היכן העקבות ומי ראה אותם? מעצמות המערב, נתפסו ביודעין לתעמולה ערבית (18 באוקטובר 1953)

כל מה שכתב עורך מעריב הוא שקר. האו"ם כן ביקר בכפר, ספר את המתים, ואסף שלל עדויות למעורבות צה"ל. הדיווח של רדיו רמאללה היה מדויק. אבל יחידת ה-101 הייתה "מטובי בנינו" – ומשמר הגבול לא.

דבר נוסף  שלא השתנה מאז, גם אם זה מעט אנקדוטלי, היא היכולת של הימין להצדיק כל רצח המוני, יהיו נסיבותיו אשר יהיו.

הקטע הבא לקוח מעיתון חירות מאוקטובר 1958, ונכתב בידי עורכו אייזיק רמבה:

חירות. אוקטובר 1958.

חירות. אוקטובר 1958.

המשפטים הללו, כמו גם האתוס הכזבני של "פקודה בלתי חוקית בעליל", נועדו רק לכסות על השקר הגדול. כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ בעקבות טבח קיביה: כל עוד יבוא לנו נוער המוכן למעשים הללו – הכיבוש אפשרי, כפר קאסם אפשרי, ושום פקודה, נפשעת ככל שתהיה, לא תדקור עין ותקומם לב.

אחרית דבר:

הנה כמה מהתגובות לכתבה על הצעדה לציון 60 שנים לטבח כפר קאסם, שהתפרסמה באתר וואלה:

29

> 60 שנים לטבח: איך לדבר עם תלמידים על מה שקרה בכפר קאסם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf