newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מנהיגים בישראל מנצלים את המוות שלנו בעזה לגרוף קולות. זה כואב"

למרות המצור, הרשתות החברתיות מאפשרות לצעירים עזתים לעקוב אחרי מה שקורה בישראל. אין להם הרבה ציפיות מהבחירות, אבל בכל זאת מאמינים בפנייה לציבור הישראלי. שיחות עם ארבעה צעירים עזתים

מאת:

מוחמד

בשעה שתיים נקטע החשמל בעזה, אבל מוחמד טען את הטלפון שלו מראש, כדי שתהיה לו מספיק סוללה עבור השיחה שלנו. אני מתקשר אליו דרך הפייסבוק-וידאו, והוא עונה בגופייה לבנה, נוטף מזיעה. "גם אצלך כל-כך חם?" הוא צוחק, ואני מהנהן, מביט אחורה אל המאוורר שדולק בחדר שלי. הכרתי את מוחמד לפני קצת יותר משנה. הבחור הראשון מעזה איתו אי-פעם שוחחתי, ומאז שמרנו על קשר. הוא פיזיותרפיסט, עובד בבית חולים ממשלתי, מכיר את המלחמות בעזה דרך הפצועים שלהן.

הוא פתח את השיחה באזהרה: "לא כדאי לך לראיין אותי. אין לי מה להגיד על הבחירות בישראל, כי הן לא מעניינות אותי. ראשית, משום שאני טובע בבעיות היום יומיות של עזה. לא מגיעות אלינו המשכורות של הרופאים, והרעש של הרחפנים משגע אותי", הוא אומר, מביט מעלה, ומחקה את הזמזום של רחפני הצבא הישראלי, "הבזזזז הזה לא נותן לי מנוח. כל הזמן זה שם, מעליי, בשמיים. אני שומע אותם מהחדר, מהמשרד, בכל מקום".

"היום, דרך האינטרנט, כולם רואים מה המנהיגים בישראלים מפרסמים ואומרים". צעירים בעזה מול מחשב (צילום: עבד רחים רח'מן / פלאש 90)

"והסיבה השנייה שהבחירות לא מעניינות", הוא מוסיף בחיוך מריר, "היא שלדעתי, זה לא משנה מי ינצח. המדיניות כלפי עזה לא תשתנה. אני שמעתי את המנהיג השני שלכם, הקצין שעומד מול נתניהו, ממפלגת כחול-לבן – מה שמו?" הוא שואל, "גנץ", אני עונה, "כן. הוא. אז ראיתי אותו מתפאר, שהצליח להרוג עזתים רבים, ומבטיח שימשיך להיות תקיף נגדנו. בקיצור – כמו נתניהו רק עם שם אחר".

על-אף חוסר התעניינותו בבחירות, מוחמד בכל זאת הכיר שלוש מפלגות: כחול-לבן, הליכוד, והרשימה המשותפת (לה היה מצביע, אילו היה יכול). הוא מספר שהיום, בגלל הפייסבוק, קל יותר לאנשים לעקוב אחרי מה שקורה בישראל. את רוב הידע שלו על הבחירות הוא שואב מהרשתות החברתיות. "לפני עשרים שנה זה לא היה ככה. היום, דרך האינטרנט, כולם רואים מה המנהיגים הישראלים מפרסמים ומתעדכנים בקלות. הידע הזה גולש לרחוב. אני שומע אנשים בבית החולים שמפטפטים על הבחירות. הם עסוקים בשאלה: האם יש סיכוי שמשהו ישתנה? אנשים צמאים לשינוי, אפילו משהו קטן."

"באופן אישי," הוא מוסיף, "הכי כואב לי שלקראת הבחירות, המנהיגים הישראלים משתמשים בעזה כדי לגרוף לעצמם עוד קולות. כל מנהיג מנסה להראות יותר גיבור מהשני, להבטיח שיכה בנו ויביס את חמאס. אתה יודע כמה הדבר הזה קשה, מבחינה נפשית, למי שגר כאן? לא רק בגלל המלחמות, אלא בגלל התחושה שמנצלים אותך. שמנצלים את המוות שלך".

מרים

אני מסיים את השיחה עם מוחמד ומתקשר למרים. היא בת עשרים וחמש. בעבר הייתה הדוברת של ארגון בעזה שנאבק באלימות נגד נשים. היא מספרת לי שהעבודה בארגון נעשית אינטנסיבית במיוחד בזמן המלחמות עם ישראל, משום ש"במהלך מלחמה האלימות נגד נשים תמיד גוברת".

בשבוע שעבר היא הצליחה לצאת מעזה לקהיר. "זה כמו נס. אני כל-כך מאושרת. אף-פעם לא הייתי במקום אחר חוץ מעזה", היא אומרת, ומסובבת את המצלמה כדי להראות לי רחוב מצרי סואן. "את מתכוונת לחזור לעזה?" אני שואל, והיא צוחקת בקול, כאילו שאלתי שאלה תמימה, של ילד קטן, "נראה לך? מה, אסיר היה רוצה לחזור אל הכלא שלו?"

"ישראל שולטת בחיים שלנו, אז אי אפשר להעלים אותנו מהסיפור". תלמידות לומדות קוראן במרכז לימוד בעזה (צילום: איאד טייה / פלאש 90)

מרים, בניגוד למוחמד, דווקא מתעניינת בתוצאות הבחירות. היא אומרת שהייתה רוצה זכות הצבעה. "הממשלה הישראלית, לפחות עד לפני שבוע, עיצבה את החיים שלי. היא השפיעה על כמות החשמל שזרם אל המחשב בחדר, על היכולת להיכנס למולדת שלי, לנסוע לחוץ לארץ, לקבל אישור כניסה עבור אמא שלי, שהולכת לטיפול רפואי במזרח ירושלים, ועוד. הממשלה הזאת שולטת על הגבולות שלנו באופן מוחלט. אז אם היא כבר שולטת, לדעתי, מגיע לי קול. אי-אפשר להעלים אותי מהסיפור."

אני שואל אותה למי הייתה מצביעה אילו יכלה, אבל היא לא יודעת. לא מכירה מספיק את המפלגות. "התוצאה הכי טובה שאני יכולה לדמיין מהבחירות האלו, זה שיגיע אדם שייתן לנו…" היא עוצרת, "לא ייתן, יפחית קצת, את המגבלות שהוטלו עלינו: האיסור על תנועה, האיסור על הכנסת סחורה, וכן הלאה. כלומר, פתרון לטווח הקצר. הסוגיות המהותיות, כמו הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, שיבת הפליטים, הסרת הסגר, חופש תנועה אמיתי – אין סיכוי שזה יקרה דרך הבחירות".

"אם הייתי ישראלי. הייתי פועל לשנות באופן שורשי את היחס לפלסטינים, מתנגד לסגר. הייתי מעודד דיאלוג אמיתי בין העמים, חף מפחד"

"זה קשה לי, כי התקווה הכי גדולה שלי" היא מוסיפה, "זה לחזור למולדת. המשפחה שלי מיפו. תראה… לא חשוב לי… אני לא רוצה לגרש אף אחד. אני רוצה שנחיה יחד, במדינה אחת", היא אומרת, ואז שואלת: "יש מפלגה שמתעסקת בדבר הזה?" ואני משיב שלא, לפחות לא באופן אקטיבי. "זה נראה מאד רחוק מהשיח הפוליטי כאן", אני אומר.

"אז אולי בעצם לא הייתי מצביעה", היא אומרת, "אם מלכתחילה אין תוצאה שתאפשר לי לשוב למולדת."

יוסף

יוסף הוא עיתונאי מובטל מחאן יונס. עקב הסגר, שחנק את הכלכלה, כמעט שבעים אחוז מהצעירים בעזה מובטלים כמוהו. בתחילת השיחה שלנו הוא מבקש לאמץ שם בדוי, מתוך חשש שחמאס יחקרו אותו על כך שהסכים להתראיין איתי. "הם לא רוצים שנדבר עם ישראלים", הוא אומר, "ואין לי חשק להסתבך איתם".

"אני מתנגד למה שחמאס עושים בעזה", הוא מוסיף, "אני חושב, באופן כללי, ששלטון חייב להתחלף כל כמה שנים. כמו השיטה האמריקאית. אי-אפשר לשלוט חמש-עשרה שנים ברצף…" הוא נאנח, "אנחנו חייבים בחירות. מאז 2005 לא היו בחירות אצלנו. רוב הצעירים רוצים להחליף את חמאס. ואפילו עוד יותר, את הרשות הפלסטינית. הם צמאים לשינוי. אני מקווה שנחליף את שניהם באפשרות שלישית, במשהו חדש. כרגע אין כוח פוליטי משמעותי שמהווה אלטרנטיבה. חמאס והרשות נהנים לשבת על כס השלטון, ומסרבים לערוך בחירות. זאת טרגדיה".

"אנשים בעזה צמאים לשינוי, אפילו משהו קטן". צעירים עזתים מבצעים פרקור מול הגבול עם ישראל (צילום: עבד רחים רח'מן / פלאש 90)

"אנשים בעזה צמאים לשינוי, אפילו משהו קטן". צעירים עזתים מבצעים פרקור מול הגבול עם ישראל (צילום: עבד רחים רח'מן / פלאש 90)

אני שואל אותו מה הוא חושב על הבחירות בישראל. "השמאל הציוני, כמו הימין הציוני – שניהם גזענים, כי הם מאמינים ברעיון של מדינה יהודית, ומתכחשים לכך שהעם הפלסטיני שייך לארץ הזאת", הוא אומר, "אבל בעתיד, אני מקווה, זה ישתנה. שנינו נצביע לאותה הממשלה. אני רוצה שנחיה יחד במדינה אחת, בתנאי שהיא תהיה דמוקרטית באמת. מדינה אזרחית, לא דתית, בה כל אחד חופשי להאמין או לא להאמין במה שירצה, ואין לעובדה שאתה יהודי, או שאני מוסלמי, שום משמעות שקשורה לזכויות פוליטיות".

אני אומר ליוסף שלדעתי, רוב הישראלים היו מתנגדים לרעיון הזה. הוא מהנהן. אני שואל אם מקבלים את הרעיון שלו בעזה, והוא אומר שיש ויש. "לא עשיתי סקר, אבל נדמה לי שגם אני בעמדת מיעוט". אנחנו צוחקים, שאם הוא יאסוף את כל החברים שלו, ואני אאסוף את שלי, אולי נהיה עשרה שתומכים במדינה אחת. "גם זה משהו", הוא אומר, "אין ברירה. אין פתרון אחר".

"אני מבין את הפחד של הישראלים", הוא מוסיף, "שיפגעו בכם, או שתהיה עוד שואה. אבא שלי עבד בישראל במשך שלושים שנה. היו לו חברים יהודים. הוא סיפר לי על הקשר איתם. פעם הגבולות היו פתוחים, אנשים הכירו, עבדו זה עם זה, ולא קרה כלום. לכן אני בטוח שאפשר לחיות ביחד. חוץ מזה, מה לגבי הפחד שלנו? אני לא יכול לקבל את זה שבשם הפחד שלכם, אנחנו נמות. העזתים נחנקים פה. אנשים הרוסים מהמלחמות. אנחנו מרגישים לבד, מנותקים אפילו מהפלסטינים בגדה, מנותקים מהעולם".

"לכן, המסר שלי לישראלים שיכולים להצביע", הוא מוסיף לסיום, "היא שלא יצביעו למפלגה רק כי היא 'רעה פחות' מהימין. אם הייתי ישראלי, אני מניח שהייתי חלק מתנועת שמאל, כמו שאני חלק מהשמאל הפלסטיני. הייתי פועל לשנות באופן שורשי את היחס לפלסטינים. מתנגד לסגר, לכך שכולאים אותנו מעבר לחומות גבוהות על רצועת אדמה צרה. הייתי מעודד דיאלוג אמיתי בין העמים, חף מפחד… אם הדבר הזה לא מתאפשר דרך הבחירות, אז עדיף, לדעתי, לא להצביע. כשאני נותן את הקול שלי למועמד גזעני, גם אם פחות גזעני מאחד אחר, אני בכל זאת מביעה תמיכה בתפיסת העולם שלו. הדברים לא יכולים להשתנות ככה."

סאג'ה

סאג'ה הייתה הבחורה האחרונה איתה שוחחתי. לא פניתי אליה בעצמי. מכר משותף מעזה הפנה אותה אל העמוד שלי, וקיבלתי ממנה הודעה קצרה בפייסבוק: "הי, סליחה שזה משום מקום, אני לומדת פילוסופיה וספרות, ומעולם לא דיברתי עם מישהו מישראל, ויש לי כמה שאלות".

חיכיתי בקוצר רוח לשיחה שלנו. קצת פחדתי שלא אדע להשיב על השאלות שלה. "פניתי אלייך כי אני רוצה להבין למה אתם שולטים עלינו", היא הסבירה לי מיד כשעניתי. סאג'ה שאלה המון שאלות. היא בחורה מצחיקה, מלאת אנרגיה, עם סקרנות כנה להבין 'איך הישראלים חושבים'. היה משהו בניסיון הזה, לפענח דרכי את ההיגיון שמאחורי מציאות חייה, שמילא אותי בעצב.

"הצעירים כאן מלאים בזעם. ישראל החריבה את החיים שלהם". צעירים משחקים כדורעף על רקע ההריסות בעזה (צילום: איאד טייה / פלאש 90)

"איך ישראלים רואים את עזה?" היא שאלה בשלב כלשהו של השיחה, "זאת אומרת, לי אין זכות בחירה, כמו הפלסטינים שבתוך ישראל, אז אני מבינה שמבחינתכם עזה היא לא חלק מישראל. אבל מצד שני, אתם לא מכירים בקיום של פלסטין… אז מה זה עזה? לא ישראל ולא פלסטין? היא מדינה בפני עצמה? איזור מבודד? שטח כבוש?"

כך דיברנו במשך שעתיים, בפינג-פונג של שאלות ותשובות שלא תמיד היו לי. השאלות הישירות שלה, שנגעו בשורש הדברים, אפשרו גם לי לשאול שאלות תמימות על החיים בעזה. בסוף, כששאלתי אותה מה היא חושבת על הבחירות בישראל, היא השיבה שאין לה אמונה בפוליטיקה הישראלית, כי הממשלות מתחלפות אבל האג'נדה נשארת אותה אג'נדה. "לדעתי הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות פה בעזה, לטווח הארוך, הוא לפנות ישירות אל העם הישראלי. לשכנע אותו שיש דרך אחרת. אתה רואה, הנה, אפשר", היא צוחקת.

אבל רוב הצעירים בעזה, היא מוסיפה לאחר-מכן, לא היו פונים אלי כך. "הדור הקודם ידע עברית ועבד בישראל, אבל אנחנו גדלנו בהפרדה מוחלטת", היא אומרת, "הצעירים כאן מלאים בזעם. לדעתי הרבה מהם לא יהיו מוכנים לדבר איתך. הם יגידו לי, למה את מדברת עם מי שכובש אותך? מדינת ישראל החריבה את החיים שלהם. תחשוב שמבחינתם, ישראלים הם המפלצות שמפגיזות אותם מלמעלה, וזהו. הם לא מכירים משהו אחר. ישראל זה מלחמות וסבל. מצד שני, בגלל זה יש גם הרבה סקרנות. אתה הישראלי הראשון שאני מדברת איתו ככה. לפני-כן שוחחתי עם יהודים, אבל אף פעם לא עם מישהו מאצלכם".

"אתה יודע" היא פתאום מביטה בי, "אני חושבת שבגלל זה כתבתי לך. המצב הזה, הכעס, מכביד עלי נפשית. אני רוצה שהסגר ייגמר כדי לצאת מכאן ולראות אתכם, להרגיש אתכם, להבין שאתם רגילים, כמונו. שאין באמת הבדל כזה גדול. אני בטוחה שאתם בני-אדם. כן. אם הייתם רואים אותנו באמת, רואים מה אתם עושים לנו, הייתם מפסיקים את הסבל הזה. הייתם מחליפים ממשלה, הייתם משנים מדיניות. לא?"

יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf