newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זיכרונות, מתיחות ותקווה: מסע לליבה של קוסובו החצויה

כמעט עשרים שנה לאחר הטבח הנוראי בקוסובו, בו צפיתי בטלוויזיה, הגעתי לבקר במדינה, המחלימה אט אט מסכסוך דמים מתמשך. התארחתי, נכחתי באנדרטאות ושמעתי את סיפורם של בני העם שנלחם על חירותו

מאת:

במרץ 1998, שלושה חודשים אחרי שאמא שלי זכרה לברכה הגשימה לי את חלום הנסיעה למכה, שמבחינתי עד אז הייתה רק תמונה רחוקה ודמיונית על מרקע הטלוויזיה, חוויתי לעומק תמונה אחרת. זה היה מרחץ הדמים על רקע הטיהור האתני שביצעה סרביה באלבנים של קוסובו. הדיווחים על רצח העם בחבל ארץ זה זרמו ללא הפסקה בחדשות של ערוץ mbc, ואני רק נצמדתי לאמי, שצפתה והתפללה למען חסרי הישע והחפים מפשע.

19 שנים מאוחר יותר מצאתי את עצמי שקוע בדממת המוות ורחש החיים בלב לבה של קוסובו, מדינה טרייה עם פצעים שעדיין לא הגלידו, מדינה שמגששת את דרכה לעבר חיים נורמליים. זה כבר לא רק תמונות ודיווחי חדשות, אלא כבר היו קברים וכפרים, סיפורים וטרגדיות, תקוות וחיוכים תמימים שבהם אני נוגע מקרוב.

לפני שמונה ימים נחתי בנמל התעופה הקטן בפרישטינה, בירת קוסובו, ותחושת הצמצום והפשטות של המקום השתלטה עליי מיד. בשדה התעופה עמדו רק שלושה מטוסים יתומים, אחד של חברה מסלובניה, אחר של טורקיש איירליינז והמטוס של איזי ג׳ט שבו הגעתי מברלין.

> אפשר גם אחרת: כך קולטים את מבקשי המקלט בברלין

פרישטינה בירת קוסובו, מבט ממגדל הקתדרלה של העיר (צילום: יאסר אבו ערישה)

פרישטינה בירת קוסובו, מבט ממגדל הקתדרלה של העיר (צילום: יאסר אבו ערישה)

מחוץ לשדה התעופה המתינו משפחות רבות לצד נהגי מוניות משועממים שהציעו לקהל הנוחתות והנוחתים נסיעות לרחבי קוסובו, אחד הנהגים ניגש אליי בחיוך והציע לי את שירותיו. בקושי רב הסברתי לו לאן אני צריך להגיע, ויצאנו לדרך לאחר שסגרנו מחיר. על הדרך, הנהג הצעיר הנעים לי את הנסיעה עם מוזיקה אלבאנית משובחת במונית הפיראטית שלו, שבעצם הייתה רכבו הפרטי, מעין שירות Uber בלי הטכנולוגיה, אך עם שפע של רצון טוב. "ברוך הבא לבלקאנים", חשבתי ביני לביני.

טרמפ לשוטר

פרישטינה היא עיר שדוחסת לתוכה בהרמוניה מתוחה את ההיסטוריה הרחוקה של קוסובו לצד ההיסטוריה המודרנית בעידן של פוסט יוגוסלביה ומלחמת השחרור, את המבנים המודרניים עם בתי הקפה המשובחים והשכונות המוזנחות, ואת העושר המופלג של נוסעי רכבי היוקרה לצד עוני וחיי צנע של רבים מהקוסובארים. מעל כל זה מתנשאים מבנים של סוכנויות האיחוד האירופי, נאט"ו ומוסדות סיוע של ארצות הברית, המשקיפים על מונומנטים של גיבורים לאומיים.

אחד מגיבורי העם בקוסובו היה הנשיא הראשון של רפובליקת קוסובו, איברהים רוגובה, שהלך לעולמו בשנת 2006, שנתיים לפני עצמאותה של קוסובו, שעד אז הייתה מוכרת חלקית כמדינה. בימים האחרונים ביליתי את רוב זמני עם בני משפחת סיילאי בעיירה איסטוג שממנה הגיע רוגובה. רוב בני משפחת סיילאי ששהו עם פרוץ הלחימה בעיר, חצו את הגבול למונטנגרו כפליטים יחד עם עוד חמישים אלף בני אדם אחרים שעשו את כל הדרך לדרום מונטנגרו, שם שוכנו בבתים של משפחות אלבאניות בעיירה אולצ׳ין.

> זוכרים את מלחמות הבלקן: בבלגרד מסייעים לפליטים מתוך הזדהות אישית

אנדרטה לזכר הגיבור העממי, הנשיא הראשון של רפובליקת קוסובו, איברהים רוגובה (צילום: יאסר אבו ערישה)

אנדרטה לזכר הגיבור העממי, הנשיא הראשון של רפובליקת קוסובו, איברהים רוגובה (צילום: יאסר אבו ערישה)

אגון סיילאי, בן ה-28 היה המלווה שלי בימים האחרונים במהלך נסיעותיי לאתרים רבים שבהם התבצעו מעשי טבח באלבאנים שהתגוררו במערב קוסובו. אגון גדל בשווייץ עם חבר קרוב שהכרתי בלימודים, והוא פתח לי את הלב ואת הבית. את רוחב הלב של האנשים בקוסובו ראיתי בהרבה מקרים, אך מעשה לא יאומן אחד שעשה אגון היה עדות לאהבה רבה שיש בלב של הקוסובארים: במהלך נסיעה לאתר הנצחה ידוע בסמוך לעיירה סקנדראיי, אסף אגון שוטר שעצר טרמפים.

גדר הפרדה

אנדרטאות וקברים שמפוזרים בשולי הדרך המובילה מאיסטוג לסקנדראיי הם דבר שבשגרה, עדות מצמררת לפשעים שביצעו הסרבים באלבאנים במהלך המלחמה האכזרית שהייתה בקוסובו בין השנים 1998-1999. אגון ואני היינו בדרך לבקר באתר בקוסובו בו בוצע טבח אכזרי וכואב במיוחד: הבית של משפחת ישארי.

בימים הראשונים של הלחימה בשנת 1998, הגיעו כוחות גדולים של משטרה וצבא סרבים וכיתרו את הבית של משפחת ישארי. הם ביקשו את ראשו של מנהיג ב-UCK, צבא השחרור של קוסובו, אדם ישארי, חבר מקורב של איברהים רוגובה. לאחר ארבעה ימים של סגר על אחוזת המשפחה, נרצחו במטר היריות וההפגזה אדם ישארי ועוד חמישים ושבעה מבני משפחתו, בהם 28 ילדים. כולם נקברו באותה חלקה, שהפכה לסמל ולמוקד עלייה לרגל של אלבאנים מרחבי הבלקן.

> הדנובה הכחולה מרוב בלוז. מזרחה בטרמפים: חלק רביעי

סאהיט סילאיי ונכדתו, המשפחה המקסימה אצלם התארחתי (צילום: יאסר אבו ערישה)

סאהיט סילאיי ונכדתו, המשפחה המקסימה אצלם התארחתי (צילום: יאסר אבו ערישה)

המלחמה במדינה אמנם הסתיימה באופן רשמי, אך המתיחות עדיין לא חלפה. לצד רוגע ויופי טבעי מרהיב בחלקת גן העדן שנקראת קוסובו, עד היום תופסים כוחות בינלאומיים לשמירה על השלום באזורים שונים במדינה.

העיר מטרוביצה היא דוגמה בולטת ושסועה. במטרוביצה קיימות זו לצד זו אוכלוסייה סלאבית שמכירה בריבונות הסרבית בלבד, ואוכלוסייה אלבאנית שהסמכות מבחינתה היא הממשלה בפרישטינה. ביניהן מפריד גשר מעל הנהר איבר, וחומת הפרדה מאולתרת שכוח איטלקי יושב לידה מסביב לשעון ושומר על הסטטוס קוו. למרות זאת, אי אפשר לא להתפעם מהיופי של העיר הזו, לפחות בצד האלבאני בו ביקרתי.

אך יחד עם המתח האתני, קשה שלא לשמוע את המילה "שחיתות" מפי כל צעירה או צעיר שפגשתי. האצבע המאשימה מופנית בעיקר לפוליטיקאים ששקועים עמוקות בביצת השחיתות. הכסף הרב ששופך המערב אל המדינה העצמאית החדשה ועתירת המשאבים, אינו מורגש ממש – עצמאות כלכלית לא קיימת, והצמיחה איטית מאד. אחוזי האבטלה מגיעים לכחמישים אחוז והשכר המינימלי נע סביב המאתיים יורו בחודש.

> שמע ישראל: שישים שנה של השתקה התפרקו אמש בלב ירושלים

גדר ההפרדה במטרוביצה בין הסרבים והאלבאנים

גדר ההפרדה במטרוביצה בין הסרבים והאלבאנים

קוסובו עשתה דרך ארוכה מאז התפרקותה של יוגוסלביה, דרך שידעה לא מעט קורבנות. הערכות ארגוני זכויות אדם מדברות על כ-13500 הרוגים, מתוכם 10000 אלבאנים – מרביתם אזרחים – שנרצחו במעשי טבח בידי סרבים, ומעל ל-750 אלף פליטים. היום קוסובו היא מדינה עצמאית שרוב הקהילה הבינלאומית מכירה בעצמאותה מלבד כמה מדינות, ביניהן ישראל, ספרד ורוסיה.

על אף החיים המלווים בקשיים רבים, בעיקר החיים של הצעירים, נראה כי קיימת תקווה לשינוי אמיתי לקראת הפיכתה של קוסובו להיות "שווייץ של הבלקן", כפי שאמר לי אחד הצעירים שפגשתי. לי נותר רק לקוות בשבילו ובשביל העם בקוסובו שעם מעט אמונה גם זה יקרה יום אחד. זו הדרך של עמים הנלחמים על חירותם.

הערת הכותב:

הכתבה הזו מוקדשת לכל הנשים והאנשים שעזרו לי להכיר את קוסובו ולהפוך את הביקור הזה לחוויה ששינתה לי את החיים. לגברת דיטה הייסאי, מר אגון סיילאי משפחת סיילאי, מר מוהידין ג׳זאירי, מר סירי רמדאני, מר דארדאן קושאי ולכל בני העם החופשי בקוסובו וחלליו.

> לא רק נתניהו: גם רבין ובגין היו שותקים מול טראמפ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf