newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני לא רוצה להפוך למספר בסטטיסטיקה של רצח נשים"

החבל על צווארי מתהדק. למרות פניותיי המשטרה לא עושה דבר. אם בסוף ארצח, יציינו ש"הנרצחת הייתה מוכרת למשטרה". כמו 50 אחוז מהנשים שנרצחו על ידי בני משפחתן. מכתב פתוח לשר ארדן לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים

מאת:

שלום לכבוד השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

אני ס' מצפון הארץ. יש לי פנים ושם מלא שאני מאוד אוהבת, אך כאן, כדי לשמור על חיי וחיי ילדיי, אאלץ לוותר עליהם, כפי שוויתרתי בשנים האחרונות על דברים רבים בחיי. בעצם על החיים עצמם.

החבל מתהדק סביב הצוואר שלי, ויש לי תחושה, שהיום שבו אהפוך לעוד מספר עלום בסטטיסטיקות שלכם, הולך ומתקרב. כדי שלא אהיה מספר חסר משמעות, כזה שאפילו לא כותבים עליו בעיתון (כי על מה שקורה בשכונה שלנו אף אחד לא שומע), החלטתי לכתוב אליך. כי במקרה "הטוב" ביותר, אם אזכה לאיזשהו אזכור בתקשורת, סביר להניח שיצוין ש"הנרצחת הייתה מוכרת למשטרה". כמו 50 אחוז מהנשים הנרצחות על ידי בני משפחתן. כשתקרא את המשפט הזה, אל לך לנשום לרווחה – ומכאן אני רוצה להתחיל. הסוף היה בהקמת תחנת משטרה מקומית בכפר שלי לפני כשנתיים. כשהוקמה התחנה הזו הייתי אופטימית במיוחד, מכך שסופסוף יש לי מקלט וכתובת בקרבת הבית – אך האופטימיות הזו הפכה במהרה לסיוט. פניתי לתחנה הזו בפעם הראשונה שבועות בודדים אחרי פתיחתה, והבנתי שטעיתי בגדול.

באותה תקופה, בעלי האלים הורחק מהילדים וממני. אך משום שאנחנו חיים בבית השייך למשפחה שלו וכל קרוביו חיים סביבנו, הרחקתו לא הייתה מוחלטת. מדי פעם הוא ביקר את אמו החולה ולא הייתה לי שום יכולת למנוע זאת – למרות כל הפחד שזה עורר בי. לילה אחד מאוחר, שמעתי רעשים בכניסה לביתי, וכשבדקתי במצלמות האבטחה, ראיתי אותו בחצר מנסה לפרק את אחת המצלמות. זה עורר בי פחד מוות. חשבתי להזמין את המשטרה אך לא העזתי – הוא יטען שהיה אצל אמו ושאני שוב מחפשת בעיות.

הפגנה נגד רצח נשים מול משטרת העיירות בנגב. המפגינות: למשטרה לא איכפת (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד רצח נשים מול משטרת העיירות בנגב. המפגינות: למשטרה לא איכפת (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

ביום שלמחרת פניתי לתחנת המשטרה בכפר. מבין השוטרים זיהיתי לפחות אחד מבני היישוב. חבר של בעלי, אלים ובעייתי לא פחות ממנו. שנינו התעלמנו אחד מהשני. אך זה כנראה השליך באיזושהי צורה על החוקר, שהתחיל לשאול אותי שאלות מטרידות ומנותקות מהמציאות: איך את יודעת שהוא לא הבחין בפגם במצלמה ורצה לתקן אותה?!".

הייתי המומה, גבר אלים שהורשע בעבר ויש לו תיק עב כרס, מגיע לבית גרושתו שהוא מורחק ממנה, בשעה 2:00 לפנות בוקר, ומנסה לפרק לה את מצלמת האבטחה, והחוקר מניח שהוא סתם בא לתקן אותה?

הבנתי שאין לי מה לחפש בתחנה הזו. חזרתי הביתה, ובכניסה לחצר המשותפת, ראיתי שחמותי החולה אזרה כוח כדי לקבל את פניי. הופתעתי. אך מה שהבהיל אותי יותר, היה שכל מה שהתרחש בתחנת המשטרה רגעים קודם לכן, הגיע לידיעתה עוד לפני ששבתי הביתה!

הדלפת נתונים כאלה מתחנת המשטרה, מהווה גזר דין מוות, בעיקר לנשים הערביות שעוברות אחרי החתונה לגור עם הבעל בבית השייך למשפחתו – ונאלצות להישאר בו גם אחרי הגירושין.

כבוד השר,

העניינים לא נעצרו כאן. כי לא היה מי שיעצור את האדם האלים הזה. הוא נהג להתקשר בעצמו לחברות שלי, ותוך עיוות קולו הזהיר אותן מלהישאר איתי בקשר. את אחת מהן הוא הזהיר מלתת לי טרמפ לבית הספר ששתינו מלמדות בו. אך היא התווכחה איתו והמשיכה לאסוף אותי לעבודה. יום אחד יצאה בבוקר מביתה וגילתה שהרכב שלה נשרף מול ביתה.

עכשיו תבין כבוד השר: אלה שיחות מוקלטות, שאומנם בחלק מהן קולו מעוות ובחלק אחר מישהו מטעמו התקשר ואיים, אך בוצעו ממספרי טלפונים לא חסומים – והמשטרה בכל זאת טוענת שאין שום דרך להוכיח שזה הוא או מישהו מטעמו כי מספרי הטלפון נרכשו בגדה לא בישראל. נשמע לך הגיוני? גם לי לא!

ואני לא לבד: בין השנים 2007-2016, נרצחו 126 נשים, כ-40 אחוז מהן ערביות, ונרשמו 238 ניסיונות לרצח, כ-50 אחוז מהם נגד נשים ערביות.

ביום ראשון הקרוב, 25 בנובמבר, נציין את יום המאבק באלימות כלפי נשים. דווקא ביום הזה חשוב להשמיע את קולן של הקרבנות השקופים – הנשים הערביות שסובלות מדיכוי כפול, גם כנשים וגם כערביות, החיות בחברה פטריארכלית שסובלת מהזנחה ואפליה ממסדית מתמשכת – גם בתחום המאבק באלימות נגד נשים. קולן נעדר מהדיווחים והמאבקים נגד רצח הנשים בישראל. הגיע הזמן שייראו גם אותן וייאבקו למענן.

הפוסט מבוסס על סיפור אמיתי אך מספר פרטים מזהים שונו כדי לא לחשוף את זהות הכותבת. פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק Act. تغيير اعلامي.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf