newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ילדה אחת עם שיער בהיר מטלטלת את הפטריארכליות

מצד אחד התקשורת המערבית שלא מצליחה להכניס אותה לשום משבצת. מצד שני אנשי דת מוסלמים שראו רק את חסרונו של החיג'אב. כולם היו מעדיפים שתהיה לפי הספר: צנועה, מכוסה, כנועה וקורבנית. אבל עהד תמימי הפכה לאייקון של התקוממות נשית

מאת:

לאחרונה צפיתי בסרט דוקומנטרי מקסים ומרגש, "נאילה והאינתיפאדה" שמו. הסרט – שהפיק "ג'אסט ויז'ן", שהוא אחד מהארגונים שעומדים מאחורי שיחה מקומית, וביימה ג'וליה באשה – מספר את סיפורן של נשות פלסטין במהלך האינתיפאדה הראשונה עד הסכמי אוסלו, תפקידן ומעמדן. מעבר להצצה המרתקת לחייהן של נשים פלסטיניות, לזוגיות ולאימהות שהן מתחזקות לצד ההתנגדות לכיבוש ולצד המעורבות הפוליטית המכריעה שלהן לפני שלושים שנה – הדבר הראשון אותו ציינתי בפני חברותי אחרי ההקרנה היה שלגיבורות הסרט אין חיג'אב, שרוב המפגינות בחומרי הארכיון המוצגים בסרט בלי כיסוי ראש בכלל. זה מה שמשך את עיני, עוד לפני הצלילה המטלטלת למחשכי הכיבוש, הדיכוי, האלימות, המעצרים, ומול אלו ההתנגדות והפמיניזם בהתהוותו בהיסטוריה של העם הפלסטיני .

והנה עברו להן שלושים שנה, ובפתחה של 2018, חמישים שנה אחרי כיבוש 67', חזר שערן של הפלסטיניות למקומו הטבעי, משוחרר באוויר העולם הצח, בדמותה של עהד תמימי. תמימי שברה, במודע או שלא במודע, את כל הדעות הקדומות בעולם על הדור הבא של נשים פלסטיניות. עם שיער מתולתל, זהוב ופרוע שעף לכל עבר, בלי הצמות הצמודות שעיטרו את ראשה כילדה, בלי חיג'אב כמו שיש לאימה, שמסתיר את קרני השמש ומתחרה בפתילי השמש הטבעית שלה. בלי כלום. רק תלתלים על ראשה של נערה כועסת ומורדת בכפר קטן בפלסטין.

מיטב הפרשנים המערביים הסתבכו בשבועות האחרונים עם שיערה של עהד, ולא הצליחו להכניס אותה לשום משבצת של ערבייה מדוכאת, של מוסלמית פרימיטיבית שמוסתרת מאחורי חיג'אב שבטח כפו עליה. גם חברת הכנסת ענת ברקו צעקה בכנסת בטיפשות אופיינית בעת נאומו של ח"כ איימן עודה שהחזיק בתמונתה של עהד: "בחורה בת 16 בחברה שלך כבר נשואה עם ילדים, לא שמה את הידיים שלה על חיילים ישראלים".

במובן מסוים, הטענה שהכיבוש שחרר את עהד מהדיכוי המגדרי היא טענה גאונית שנפלטה מפי חברת כנסת לא גאונית. ובכלל הקביעה שהפלסטינים בישראל יותר מדכאים ומדוכאים מהפלסטינים בגדה המערבית היא גם טענה מעניינת שיש בה אולי קצת אמת, ונעסוק בה בעתיד.

> נור תמימי לאחר שחרורה מהמעצר: "אני לא מתחרטת"

לא רק בלונדינית. עהד תמימי בית המשפט, בדיון על הארכת מעצרה (צילום: פלאש90)

לא רק בלונדינית. עהד תמימי בית המשפט, בדיון על הארכת מעצרה (צילום: פלאש90)

בעוד הכותבים והפרשנים בעולם מנסים לספר את סיפור הסטירה שממשיכה לצלצל מכל כיוון אפשרי, העיסוק במראה החיצוני של הנערה עהד אל תמימי יצא מגבול הנורמלי. ובכן, אירופאים ואמריקאים בהירים והמומים שכמותכם בואו נסכם אחת ולתמיד: יש בעולם פלסטיניות בלונדיניות, עם תלתלים וגם שיער חלק, עיניים כחולות, ירוקות וגם בצבע חום דבש מהמם, יש לנו. אגב, גם בעזה יש כאלה, תתפלאו. אני מקווה שמערכת העצבים שלכם תעמוד בחדשות המרעישות האלו שיש מוסלמיות עם מטען גנטי כזה. קורה.

ולא, לידיעתכם, הנערות הפלסטיניות לא חמודות, לא רגועות ולא שקטות, במיוחד אלו שפולש לביתן חייל חמוש באמצע הלילה. הן לא נולדות אגרסיביות ומרדניות, שונאות חיילים יהודים וציונים, הן נולדו למציאות כזאת שמכריחה אותן להתקומם ולא להיכנע כמו שחוקי הכיבוש והקולוניאליזם קובעים. וכן, כל הפלסטיניות סובלות מהכיבוש, עם חיג'אב ובלעדיו, עם שיער חלק או מתולתל, כהה וגם בהיר. כולן רוצות להשתחרר.

"אתם מעדיפים אותה עם חיג'אב?"

לאורך השנים, הכיבוש הישראלי חיזק למעשה את התנועות הדתיות הלאומיות בשני צדי הגדר. אחרי שהחוק הארצי, הבינלאומי, כשל מלתחזק את הכיבוש וההתנחלויות בצד היהודי, וכשל מלשחרר את העם הפלסטיני מעוולות הכיבוש שרובץ על חזהו – נותרה לכולם, פלסטינים ויהודים, רק האמונה הבלתי מעורערת באלוהים. מכאן ואילך, ההתנגדות לכיבוש נעשית בשם האסלאם והמשך ההתנחלויות מתוחזק בשם אלוקים, שהבטיח את הארץ לבני עם הנבחר ונעלם אחר כך.

ההדתה של הקונפליקט הביאה עלינו את הפטריארכליות העתיקה, כשהיא עטופה בתחפושת חדשה של גלימת השיח׳ הרב והכומר. בשם החיבור בין דת ומולדת אפשר לעשות הכל, ולשלוט בכמעט כל דבר, כולל שערותיהן של הנשים.

תמונות הגיבורה של עהד תמימי תפסו גם את עיניהם של המוסלמים ההדוקים. אופס. עהד שלנו נטולת חיג׳אב, מה לעשות עכשיו?

כמו האירופאים, האמריקאים והישראלים, גם מיטב חכמי האסלאם בעולם, שנאמו וקראו לשחרור אל קודס, הסתבכו עם השערות של עהד. כולם היו מעדיפים שתהיה לפי הספר: צנועה, מכוסה, כנועה וקורבנית. לשחזר ולשכתב את הדימוי הנדוש על נשות פלסטין הצנועות בביתן והאמיצות בחצרות אל אקצא, ולספר את הסיפור הנדוש על הח'ליפה שפתח במלחמה כדי להציל את כבודה של אישה אחת בממלכתו.

לכל אלו הגיב אמאם לבנוני אחד שבנאומו על עהד תמימי צעק מדם ליבו: "השער שלה ערווה? אתם מעדיפים אותה עם חיג'אב? זה מה שיש לכם להגיד על פלסטינית שסטרה לחייל כובש? אתם לא גברים. אקרא לכם זכרים, זה מה שרוב הגברים הערבים באמת. שערה של הילדה הזאת חשף את הערוות שלכם, את התבוסה שלכם זכרים חסרי כבוד עצמי שכמוכם. ילדה אחת עם שיער בהיר זעזעה את הפטריארכליות הריקה שלכם".

הגיע הזמן להפסיק להתעסק בגופה, שערה, עיניה, ובחיוך של עהד תמימי. היא לא תמימה, היא בוגרת בהרבה מגילה הביולוגי. כי ידע ומודעות עבור כל פלסטיני הם כלי הישרדות מול מכונת הכיבוש האכזרית. ובעיקר – היא לא אחת ולא יחידה שסובלת, נאבקת, מורדת. היא לא היחידה שנמאס לה מהמתנחלים, מהחיילים, מהירי והאלימות ומאזיקי השלטון הצבאי.

עהד תמימי הפכה לאייקון של ההתקוממות העממית הנשית הפלסטינית, חסרת האמצעים. כי הברירה של כניעה והרמת ידיים מול הכיבוש היא לא אופציה עבור עם שתודעתו משוחררת ואיתנה, וראשו מורם. עם חיג'אב ובלעדיו.

> הימין מנסה לפרק את ירושלים המזרחית לגורמים, מה יעשה השמאל?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf