מערכת החינוך היא בעלת הקשיים והמגבלות, ולא הילדים

לילדים אין קשיים ואין מגבלות, והצרכים שלהם אינם מיוחדים. הילדים הם ילדים. מערכת החינוך היא מערכת יהירה וחסרת תודעת שירות. היא מספקת חינוך והוראה, שלדעת מנהליה הם הנכונים והראויים. ילדים שמצליחים לעמוד בסטנדרטים של "הנכון", שורדים במערכת. ילדים שמתקשים, נותרים מאחור ומתויגים כבעלי קשיים ומגבלות. אם ילד בכסא גלגלים נדרש לעלות במדרגות כדי להיכנס לכיתה, המוגבלות היא של בית הספר, שאינו נגיש לכל תלמידיו. באותה מידה, אם ילד נכשל במבחן בחשבון, בעל הקושי הוא בית הספר, שאינו מספק הוראה נגישה לכולם.

לזהות מוקדם את הילדים המתקשים

השבוע פרסם מרכז אדווה דוח חשוב תחת הכותרת: איפה החצי השני?. הכותבים עוקבים אחר מחצית התלמידים בכל שנתון בישראל, אשר לא מגיעים אל קו הגמר, שקבע משרד החינוך: זכאות לתעודת בגרות. שתי קבוצות מרכזיות מהוות את החצי השני: כ-20 אחוזים מבני כל שנתון אינם לומדים בכיתה יב', כלומר הם נשרו (או הונשרו) במהלך השנים מבתי הספר. 27 אחוזים מהילדים בכל שנתון לומדים במגמות מקצועיות ותעסוקתיות שרובן אינן מזכות בתעודת בגרות.

התשובה לשאלה "איפה החצי השני?" גלויה לחלוטין. אין שום קושי לזהות את התלמידים האלה: ההורים שלהם בעלי הכנסה נמוכה, והם מתגוררים בשכונות וביישובים בדרוג חברתי כלכלי נמוך. לא מזמן פרסם משרד החינוך מחקר דומה, מתוכו הראיתי (כאן) כי ניתן לזהות את התלמידים המתקשים, המועדים לנשירה או להסללה, כבר בבית הספר היסודי.

> בלי הפרדות ובלי הקבצות: חזון של חינוך סוציאל דמוקרטי

בהכרח עולה השאלה: אם אפשר לזהות מוקדם את הילדים המתקשים, מדוע לא עוזרים להם? אחת הסיבות לכך היא התפיסה העקרונית של מערכת החינוך שהבעיה אינה בבתי הספר נותני השירות, אלא דווקא אצל התלמידים שמתקשים לקבל את השירות. יש לכך עדויות רבות. למשל הטענה הרווחת כלפי תלמיד חלש שהוא לא רוצה מספיק, שהרי "כל אחד יכול". וגם הטענה שהוא לא מתאמץ מספיק, שהרי "מי שמתאמץ מצליח". אולי רבים יכולים והמאמץ משתלם, ובתנאי שנספק לתלמידים הוראה המתאימה ליכולת שלהם ללמוד.

מונעים מהמורים לעזור

מורה נכנסת לכיתה. יש לה שיעור להעביר. נושא השיעור ודרכי ההוראה מוגדרים מראש בתכנית הלימודים. גם התוצאות הרצויות מהתלמידים מוגדרים מראש. המערכת מפעילה מספר מנגנונים שיבטיחו שהמורות והמורים יעבירו בדיוק את מה שתוכנן מראש, וימנעו ככל שניתן מלהתייחס לתלמידים הנמצאים בכיתה.

ראשית, המורים עוברים הכשרה מפרכת ותקופת חונכות ארוכה, שבמהלכה הם לומדים להעביר את תכניות הלימודים. שנית, התלמידים נדרשים לרכוש ספרי לימוד שבתוכם כתוב בדיוק מה המורים אמורים ללמד. ספר הלימוד משמש כשוט בידי התלמידים, לשמור על מוריהם ולהבטיח שהם "יספיקו את החומר". בנוסף, מערכת החינוך מחייבת את המורים למלא דוח מפורט בסופו של כל שיעור, להצהיר שהספיקו את מה שהיו אמורים להספיק, או להסביר מדוע לא הספיקו את מה שלא הספיקו. ולבסוף – התלמידים נמצאים תחת סד קשוח של בחינות, אשר מאלצות את המורים להכינם לקראתן.

מתיאור זה של חיי בית הספר, ברור שיש גבול כמה ניתן לעזור לתלמידים מתקשים. במוקדם או במאוחר, בית הספר "נאלץ" לוותר עליהם, או להביאם לידי כך שהם יוותרו על עצמם.

> ליברמן צדק: תרחיקו את החיילים מהילדים

סביבה תומכת נגד נשירה

אנשי מקצוע נוהגים לקבוע שלעשרה אחוזים מבין התלמידים יש לקויות למידה. בעיית קשב וריכוז היא הלקות המפורסמת, אבל יש גם קושי בהבנת מספרים (דיסקלקוליה), קושי בקריאה (דיסלקציה), קושי בכתיבה (דיסגרפיה),קשיים רגשיים, קשיים חברתיים ועוד. בישראל אחוז לקויי הלמידה הוא כפול, משום שהורים רבים הצליחו להשיג לילדיהם אישורי לקות, על מנת לקבל הקלות במבחנים ולשפר את ציוניהם (ראו פוסט נפרד).

כל לקויות הלמידה נובעות מדרך התפקוד של מערכת העצבים, ועל כן במקור מדובר בבעיות פיזיולוגיות (או אורגניות). אבל מרגע שהתלמיד נכנס לבית הספר, הן הופכות לבעיה חברתית ולבעיה פסיכולוגית. זה קורה משום שהסביבה אינה מזהה חיצונית את הילד לקוי הלמידה. גופו וחושיו מתפקדים היטב, ולא נכרת בו מגבלה או נכות. על כן הורים ומורים, ממהרים להסביר את ציוניו הנמוכים בחוסר מוטיבציה. בשלב זה הילד, שממילא מתקשה לעמוד במה שדורשים ממנו, מפתח ערך עצמי נמוך, בושה, תסכול וכעס. רגשות אלה רק מקשים עליו עוד יותר להתגבר על הקושי הפיזיולוגי שאיתו נולד.

במחקר משנת 2007 הראו החוקרים עמלה ותומר עינת, כי שיעור לקויי הלמידה בקרב אסירים הוא פי שבעה משיעורם באוכלוסייה. זאת ועוד, הם מצאו מתאם בין מועד הנשירה של הילדים האלה ממערכת החינוך, לבין מועד כניסתם לעולם העבריינות ("תיק ראשון"). החוקרים טענו שילד לקוי למידה הנמצא בסביבה תומכת, משתחרר מרגשי האשמה והתסכול, ומוצא במהרה דרכים עוקפות ללמידה למרות הקושי. ילד מתקשה שנמצא בסביבה בלתי תומכת, נושר מהמערכת וגדלים סיכוייו להגיע לפשע.

להתאים את התוכנית לילדים ולא את הילדים לתוכנית

מהי "סביבה תומכת"? סביבה שאינה מאשימה את הילד בקושי ואינה דורשת ממנו להתאים את עצמו אליה. במקום זאת, היא מכירה בכך שהבעיה היא אצלה – אצל נותן השירות הבלתי נגיש, ופעולת כדי להתאים עצמה לתלמידים.

אחרי שמצאנו היכן נמצאים התלמידים מהחצי השני, נראה לי שגם מצאנו כיצד ניתן לעזור להם. עלינו להפסיק לדבר על הצרכים המיוחדים של התלמידים, ובמקום זאת להביט באומץ על החסמים של מערכת החינוך, וחוסר התאמתה לילדים. תכניות הלימודים, דרכי ההוראה, הסטנדרטים והמבחנים – כל אלה הם מכשירים שבאמצעותם שומרת מערכת החינוך על הסדר החברתי, סדר של פערים בין ילדי העשירים לילדי העניים.

כל תלמיד הוא תלמיד עם צרכים ייחודיים, כפי שטוענת שנים פרופ' שונית רייטר; או בניסוח אחר: הקשיים והמגבלות הם של המערכת ולא של התלמידים. מחצית מתלמידי כל שנתון ימשיכו להיוותר מאחור, משום שההוראה אינה מונגשת להם. המערכת ממהרת לסלק אותם מדרכה, ואינה מסייעת בידם למצוא דרכים להתגבר או לעקוף את הקשיים שלהם. בנוסף, המערכת ביוהרתה, אינה לוקחת את האחריות לתוצאות מעשיה, אלא מטילה את האשמה על הילדים עצמם. לאלה שעל סף תהום, המערכת נותנת את הדחיפה הסופית מטה.

> מי שולח איומים ברצח לעורכת דין פלסטינית בהאג?