מפלצת "ההסברה"

כותב אורח: עמיר סגל

האובססיה הישראלית לגבי "הסברה" תמיד נראתה לי מגוחכת. אפילו העיסוק בתחום הזה נראה לי רדיפת השולי על פני עיסוק בעיקר. ניסיון מתמיד לייצר אפולוגטיקה למדינת ישראל ומדיניות ישראל – אשר בשלל צורותיו נראה כנע בין התפל לבלתי מוסרי. אך מהלכי השבועות והחודשים האחרונים מראים כי אותה אובססיית "הסברה" היא חלק מהתהליך המסוכן של לגיטימציה למהלכים מקארטיסטים שכבר התרחשו, המקדמים את ישראל בדרך אל פשיזציה או פוטיניזציה של המרחב הציבורי.

הפרסום המטריד האחרון הוא לגבי תכניתו של גלעד ארדן לייצר מאגר מידע על אזרחי ישראל תומכי BDS. כלומר, רשימה שחורה של אזרחי ישראל שיקוטלגו על פי דעתם בנוגע לחרם על ישראל. לפניו היה החוק למניעת כניסתם של הקוראים לחרם על ישראל. אל אלו מצטרפים המבחן בהסברה שעורך משרד החינוך לתלמידים שיוצאים למשלחות לחו"ל, וכמובן שלל הטענות על "שמאלניותו" של תאגיד השידור הציבורי.

"מאגר מידע" זה הוא רשימה שחורה של משטרת המחשבות מטעם המדינה. מדובר במהלך כה חמור שאפילו הרעש התקשורתי שנוצר בעקבות הפרסום הוא מינורי לעומת הסערה האמיתית שאמורה הייתה לקום. הסיבה לכך היא שלציבור הישראלי נאמר משך שנים כי ישנו איום קיומי על המדינה מצד השמאל, בעיקר מצד ארגון BDS  ושלל מבקרי מדיניותה של ישראל.

> דרישה להעמיד את אל"מ ישראל שומר לדין באשמת הריגה

הלוחמים החדשים

לפני כמה שנים ישבתי עם חבר שעסק באותו הזמן באותה "הסברה", ובשיחה ארוכה ניסה להוכיח כי אחד ממקורות הצרות העיקריים של מדינת ישראל הוא לא אחר מארגון "שוברים שתיקה". מלבד אי ההסכמה הערכית בינינו והערכתי הרבה לארגון, טענתי כי אם בעייתה של מדינת ישראל היא עמותה קטנה ומעוטת משאבים שמצליחה להתגבר על המערך הדיפלומטי הענק של המדינה  – הרי שהבעיה איננה שוברים שתיקה, אלא מדינת ישראל.

בעוד שמערך הסברה ממוסד הוא לגיטימי, ואף מתקיים כחלק ממערך דיפלומטי בעוד כמה מדינות, המצב בישראל הוא ששילוב בין חרדה מאנטישמיות (שלפעמים באמת קיימת) יחד עם חוסר נכונות ממסדית להתמודד עם בקורת על המשך הכיבוש ושלל תוצאותיו, הביאו לכך שההשקעה בכל מה שמריח "הסברה" הפך לאובססיה המתוקצבת במאות מיליונים בשנה – מתקציב המדינה ותרומות של ארגונים, קרנות ויחידים.

השקעה זו, מגובה בשלל אמירות של חברי כנסת מימין, ממרכז ומשמאל על ההתמודדות של ישראל עם דה-לגיטימציה, הפכה בידי רבים העוסקים בתעשיית ההסברה לחזית מערכה חדשה. סך הכל נעים לומר שיצאת להגן על המדינה כשאתה מסתובב בקמפוסים בארה"ב, בבתי נבחרים באירופה או לנאום ברחובות שטוקהולם. כאילו תפקיד הדובר בעד המדינה שווה ערך לחייל בשדה הקרב. כאילו ויכוח בקמפוס בבוסטון שמסתיים בקפה הפוך בסטארבקס שווה ערך לשירות בחזית.

כמובן, אם "הגנה על המדינה" משמעותה לא רק לצאת לקרב (ועל הקרב אפשר וראוי להביט באופן בקורתי) אלא גם להסביר את המדינה, הרי שמי שמבקרים את המדינה הופכים להיות אויביה. הדבר ניכר למשל בכניסתו לשיח של המושג "פיגוע הסברה" שאומץ כבר אפילו על ידי ארגוני השמאל.

הדבר הופך את מי שמעביר ביקורת לאויב, לבוגד, למי שצריך לנהל אחריו מעקב משל היה חבר במשפחת פשע, ארגון טרור או נציג של מדינת אויב. אגב נציגות של מדינות אויב, הרי הרדיפה הימנית אחר מקורות מימון של ארגוני חברה אזרחית היא בדיוק המחשבה הזו כאילו מדינות ידידותיות לישראל מבקשות להרע לה ע"י מימון עמותות.

סתימת פיות במסווה פטריוטי

כדאי לומר: גם לשיטתם של מתנגדי החרם והביקורת, יש להודות כי הנזק לישראל שגורמים מבקרי ישראל ובכללם תנועת BDS הוא זניח. סך הכל, מעטים הנמנעים מכניסה למדינה כי היא לא מוסרית, ועדות לכך היא התיירות הצומחת לצפון קוריאה, והתיירות בכלל לרוסיה וסין ומונדיאל שמתוכנן בקטאר. אבל הרבה-הרבה אנשים נמנעים לבוא למדינה שמעכבת תיירים בביקורת הגבולות ומספרת לכל העולם שקשה כאן כי מסוכן. וזה בלי לדבר על יוקר מחייה, אפס תחבורה ציבורית בשבת והעובדה שהכותל הוא אתר תיירות מוזנח בצורה בלתי נסבלת. כך שההגזמה בחשיבות הביקורת או הקריאה לחרם היא עצמה מעצימה את תחושת הקורבנות הבלתי מוצדקת.

כך הצעדים האחרונים מצד ממשלת נתניהו וחבריה הם המשכו המקארתיסטי של מהלך שהחל בהשקעה בערך העמום ששמו מעמדה של ישראל בעולם, המשיך בניסיון לצייר את חזית ההסברה כחזית מלחמתית, והגיע לכך שכחלק משאר הגל העכור ששוטף את הציבוריות הישראלית, גם נושא ההסברה הופך להיות הצדקה של רדיפת אנשים בשל דעותיהם, של קיומה המעשי של משטרת מחשבות ותיוגם של אזרחים ישראלים וזרים בשל דעותיהם.

רבים מאלו העוסקים בתחום ההסברה הם אנשים חיוביים שבאמת ובתמים מאמינים כי הם מקדמים את מדינת ישראל בכך שהם מסנגרים עליה. אך השימוש שעושה הממשלה הנוכחית בכלי אותו היא מכנה "הסברה", כדי לקדם דיכוי של עמדות שמאל או עמדות ביקורתיות כלפי המדינה, והכפייה המחשבתית שמנסים לקדם עתה, צריך לגרום לכולנו לשאול האם אנחנו מוכנים להמשיך לשתף פעולה עם סתימת פיות במסווה של דאגה למדינה.

עמיר סגל, גר בירושלים. מנכ"ל עמותת 'עובדים'.

> למה התכוונה המשוררת? מומחים לשירה וערבית העידו במשפטה של טאטור