newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משה נוסבאום ומג"ב מציגים: מה זה ריח אותנטי של ערבים

צעירים חדורי מוטיבציה שיורים לכל עבר, הטובים מנצחים, הערבים מתים, וכל זה מתרחש בתוך דגמים של שער שכם והעיר העתיקה. זה לא משחק מחשב אלא מתקן האימונים החדש של מג"ב דרך עיניו המתפעמות של כתב ערוץ 2

מאת:

בשבועות האחרונים לא היו אירועים מיוחדים במזרח ירושלים, אפילו לא בבאב אל עמוד (שער שכם). אולי זה קורה בגלל עיד אל אדחא (חג הקורבן) שחגגנו רק עכשיו, או שזו הרגיעה שאחרי ניצחון הירושלמים במערכת המגנומטרים. אבל למה שצופי המהדורה המרכזית בערוץ שתיים יישבו בשקט מול המסכים בערב שבת, אם משה נוסבאום יכול להביא לכם, יהודים יקרים שלא פחדתם מספיק לאחרונה, סרט אימה במסווה של כתבה מורחבת על תכנית האימונים החדשה של מג"ב?

נוסבאום, שלא תמיד ברור אם הוא מסקר או מדברר את המשטרה, פתח את הכתבה ששודרה ביום שישי האחרון באולפן שישי עם מוזיקת רקע הוליוודית ודרמטית במיוחד, שמתחרה רק עם רמת החרדתיות שהפגין צבי יחזקאלי בסדרת הכתבות שלו על דאעש.

קבוצה של שוטרים חמושים מרגל ועד ראש מתקדמת לה בגבורה על רקע המוסיקה הגוברת, ואז לפתע נשמעות צרחות "אללהו אכבר", ומאחורי רכב קופץ לו אדם שיורה צרורות, ואז עוד ירי מאסיבי לכל עבר, וכלב שמתנפל. ואז דממה. הרעים נוטרלו, הלוחמים הטובים ניצחו.

> צפו: הסרטונים שבגללם מירי רגב רוצה לפגוע בסינמטק ירושלים

צילום מסך מתוך כתבתו של משה נוסבאום בחדשות 2

תדריך לפני כניסה ל"עיר העתיקה". צילום מסך מתוך כתבתו של משה נוסבאום בחדשות 2

אבל, מסביר נוסבאום, זהו לא אולפן סרטים הוליוודי אלא תרגיל שמתרחש במתקן אימונים חדש ונוצץ שהקים משמר הגבול בלב המדבר. ב"חממות" מיוחדות נבנו העתקים של מקומות ש"מועדים לאירועים" כמו כמו סמטאות העיר העתיקה בירושלים, מתחם שרונה בתל אביב וגולת הכותרת: "שער שכם".

הכתב הנרגש נשמע כמו ילד קטן בסופרלנד ומביט בעיניים מעריצות על מפקד משמר הגבול החדש, שהפנטזיה שלו להקים את המתחם זכתה לתמיכה נדיבה וגיבוי מלא של מפכ"ל המשטרה שפתח את הקופה הציבורית והגשים את החלום החדשני (אני רק מקווה שזה לא מתוך התקציב המיועד לחזק את תחושת הביטחון במזרח ירושלים והחברה הערבית).

מאות אלפי שקלים נשפכו על מתקן האימונים הזה, שנראה כמו חיקוי עלוב למשחק מחשב, בו חמושים במדים ממוגנים נושאים כמויות עצומות של אמצעי לחימה, מזהים לכאורה סכנה או אויב, יורים, מחסלים, וממשיכים בדרכם ליעד הבא.

נוסבאום ממשיך להגג על נפלאות המתקן שהוקם "תוך ירידה לפרטים הכי קטנים עד לרמה של ריחות אותנטיים וקריאות המואזין ברקע", ושם נתקעתי. עם הריחות של הערבים. הוא מתכוון לטבק? על האש או אולי מקלובה מתובלת היטב? איך אנחנו מריחים, אני שואלת את עצמי.

השוטרים השבויים בקסם המשחק מתרגלים איך רוצחים ערבים. פשוטו כמשמעו. הם לא מתרגלים איך מרחיקים סכנה, איך מבחינים בין אזרחים שנקלעו לזירה לבין סכנה, או איך להגן על עוברי אורח. הם מזהים ערבי, יורים וזהו. האם זהו הייעוד של משמר הגבול?

> פשעי מלחמה ופצעים פתוחים: הרופאה שנלחמת בהפרדה ממשיכה למרוד

נראה שהכתבה של נוסבאום מנסה להחזיר ליחידות משמר הגבול עטרה שמעולם לא הייתה להן. היא מוצגת כיחידה המבוקשת ביותר כיום, שפתוחה בפני צעירים רודפי ריגוש מטורף ואקשן שבו זמנית לא רוצים לסכן את עצמם בלחימה של ממש מול שווים. לערבייה מבולבלת כמוני קשה להבחין בין צבא למשטרה בכתבה הזו, וזה צפוי כמובן לאור האטימות והבורות המיליטריסטית שלי. אבל דווקא מג"בניק אחד, שעבר ליחידה אחרי ששירת בגולני, מצליח להסביר היטב מה הוא מחפש שם. "לא הצלחתי להשתתף בלחימה" (כלומר – להרוג ערבים), הוא מספר לנוסבאום על האכזבה שלו מגולני, "מג"ב פועלים יותר באמת, ביום יום".

אני נעה מול המסך באי נוחות, כאבי בטן משתקים והתכווצות מצפונית. הצעירים היהודים חדורי מוטיבציה וכמהים לנצח את המשחק שבגלל הגיוס לצבא לא יצא להם להמשיך בבית. הפלסטינים הם דמויות ברקע בלבד, הם לא בני אדם. נשכח שהם בעלי הבתים שעל הדגמים שלהם החיילים מסתערים, ובטח שנשכח שהם בני אנוש חפצי חיים ושחרור מהכיבוש. ואף אחד לא שואל אם ירושלים מאוחדת למה בכלל צריך בתוכה את משמר גבול.

במהלך כמעט 13 דקות של כתבה לא שאל נוסבאום ולו שאלה מאתגרת אחת את מרואיניו. הביקורת היחידה שלו התמצתה בחשש שהביע מה יקרה כאשר "המחבלים" ילמדו את התרחישים שעליהם מתאמנים ב"חממות". אפילו לא רמז של תהיה האם הדרך היחידה שבה שוטרי מג"ב יודעים לפעול היא ירי ועוד ירי, כאשר כמות הנשק שירו השוטרים רק ב-13 הדקות של הכתבה פשוט מחרידה. תארו לעצמכם מה אם יקרה כשאחד מהבוגרים של התרגיל הזה יוצב במשמרת בשער שכם ולא יקבל את האקשן שהוא חיפש. אולי היה זורק רימוני הלם לתוך ים של פלסטינים דחוקים בסמטה?

אין ספק שעכשיו ממש מרגיע להסתובב פה כמטרה פוטנציאלית עבור לוחם חמוש שהתאמן בחממה מדברית ולמד איך להריח ערבים.

שוטרי מג"ב יורים בסמטה צפופה בעיר העתיקה על קהל אמיתי, של מתפללים פלסטינים אמיתיים, בדרכם לתפילה באל-אקצא בתום מחאת המגנומטרים:

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf