newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העולים מברה"מ הם לא איום דמוגרפי, אבל הם עוד יכולים להיות

ככל שחגיגות נובי גוד הרוסיות תופסות יותר מקום בישראל, כך מתגבר שיח השנאה נגד יוצאי ברה"מ. בחשבון אחרון מי שיפסיד מזה תהיה החברה הישראלית, אם תדחוק אותנו לעזוב

מאת:

כתבת אורחת: זויה פושניקוב

בימינו ממש לא קשה למצוא שנאה עזה כזו שמכוונת, גם אם בשקט ורק ברמיזה, ליוצאי ברה"מ. לא צריך להרחיק עד אשדוד וגם לא עד בנט ושקד. תראו מה כותב באתר "סרוגים" הרב ליפשיץ, ממראשי הארגון "יד לאחים" – שפועל "נגד התבוללות".

מספיק להסתכל על התמונה והכותרת כדי להבין שמדובר בהסתה ועידוד שנאה מכוונת נגד אוכלוסיה ספציפית. ולא פלא. יוצאי ברה"מ נאבקים להכרה בחגם, נובי גוד, שמציין את תחילת השנה האזרחית החדשה. בדיוק כשגם צברים מתחילים להבין שלא מדובר בחג דתי שמאיים על צביונה היהודי של המדינה – בוחרים ב"סרוגים" לתת במה למניפסט מתועב שכולו שנאה, הדבקת תווית "אחר", והפחדה מאסיבית.

> להציל את רדיו רק"ע, השער של דוברי הרוסית לישראל

צילום מסך מאתר סרוגים

הפחד מפני נובי גוד. צילום מסך מאתר סרוגים

העובדות נראות קצת אחרת. נתחיל מכך ש-90 אלף מכלל האוכלוסיה לא מהווים איום דמוגרפי בכלל. למעשה, יחסית לאוכלוסיית מדינת ישראל, מדובר בבדיחת קרש ותו לא.

אך דווקא עבור ההיסטוריה שמנסה הרב ליפשיץ לשכתב נתכנסנו כאן: בעת עליית יוצאי ברה"מ היה ברור לסוכנות היהודית ולממשלה (וכן, גם לחרדים), שיגיעו לכאן כ-300 אלף לא-יהודים מתוך העלייה הגדולה. לאלה לא טרחו לספר שמדינת ישראל לנצח תוקיע אותם רק כי היהדות שלהם לא מספיקה. הם רשומים כיום כחסרי דת, על אף שזיקתם ליהדות מתחזקת. ועדיין, הם לא מורשים להתחתן או להקבר שלא מחוץ לגדר, אבל הם כן אזרחים לכל דבר ועניין, וככאלה – הם משלמים מיסים, משרתים בצה"ל ושומרים על החוק של המדינה.

על אף שאני מסרבת בתוקף להענקת זכויות בסיסיות בחייהם ובמותם של בני אדם כנגד קבלות, יש לומר את הדברים הבאים: למורת רוחו של הרב הסכסכן ליפשיץ, העולים האלה גם העלו באחוזים גבוהים את בעלי ההשכלה האקדמאית, הביאו לפיתוחה של מדינת ישראל בצורה שעליה היא רק יכלה לחלום לפני כן, וממשיכים בכך גם היום. בניגוד לכותרות הבומבסטיות ולסטיגמות, שיעור האלימות באוכלוסיה זו הינו כמו בשאר האוכלוסיות המרכיבות את המדינה, אבל האלימות המשטרתית נגדה מזעזעת.

גם נובי גוד וגם חנוכה

דווקא הרב ליפשיץ ושונאים אחרים הם איום לדמגורפיה של מדינת ישראל, שכן נוצר מצב אבסורדי שאוכלוסיה שתורמת למדינה ומעלה את הטוב שבה נדחקת החוצה. הרב ליפשיץ שוכח או מסרב להכיר בכך שגדל כאן דור שנשבר לו מהשנאה הזאת, שהבין שהוא צריך לבחור בין לסבול לנצח מהמצב הזה – או לחיות בשקט ובשלום במקום אחר. וכך היגרו רבים לקנדה, ולמדינות אחרות. מדינות אלה ידעו לנצל את ההזדמנות הזאת ולהעניק להם מה שאזרחים צריכים לקבל, מתוך הבנה שהעולם המערבי, נרצה או לא – סובב סביב האקדמיה, המקצועות החופשיים והמדע.

נכון, גם יוקר המחיה ומיעוט האפשרויות דחקו אותם החוצה. אבל אם למעלה משמונים אחוזים ממשתתפי סקר שנערך לפני מספר חודשים לא מרגישים חלק מהישראליות, אלא שהם מהווים אוכלוסיה נפרדת – אז אין מה להתפלא על בריחת המוחות. המוחות שמחוברים לגוף ונפש לא ישארו במקום בו הם כה לא רצויים.

מפלטו של השונא והבור הוא תמיד התססת שנאה, וביחוד שנאת זרים, גם בשנה בה מציינים 25 שנים מתחילת העלייה מברה"מ. ובכל זאת, נשאלת השאלה: מה מקור הטענות ואת מי הן משרתות? מסע ההפחדה הזה מגיע יד ביד עם כישלון ממסדי הגיור: רק 8 אחוזים ממי שקיוו נורא שתכנסנה למקווה הסכימו לכך (80% מהמתגיירים – הן מתגיירות), וכשלא נותר מה לעשות עם אוכלוסיה בעייתית שכזו, נותר רק להתסיס נגדה ולקוות שהיא תזכה ליחס של מוקצה, זרה ונתעבת כמה שאפשר.

אז אלה, גבירותיי ורבותיי, הם הסתה ועידוד שנאה. חלקנו אכן בלונדיניים, ואף מדליקים נרות לצד עץ מקושט בקפידה. וכן, האורות של עץ נובי גוד שלנו כה בהירים, כמו האורות של החנוכיה. אנחנו באים לגרש חושך, ולא נוותר על זכותנו לחיות בכבוד, שלום וחופש. הגיע הזמן שלא נתנצל.ארגונים שכאלו יש להוקיע, וגם לבדוק בציציות, ביחוד לאור הדיונים הכספיים לאחרונה: מי מממן את ארגוני השנאה? מי מרוויח מהשונות והזרות שמנסים להטמיע בנו?

זויה פושניקוב היא פעילה פמיניסטית ולמען זכויות יוצאי ברה"מ, סטודנטית למדעי החברה בהתמחות של מגדר בתכנית ע"ש ויקי שירן ז"ל בבית ברל, פעילה במרצ. עלתה ב-91', בזוגיות עם מתבולל, אמא למדליק נרות חנוכה מדופלם ובעלת עץ אשוח מקושט במיוחד.

> לנפתלי בנט אין סמכות לאסור כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf