לא תשובה ולא נתניהו, מתווה הגז הוא פרויקט של הממשל האמריקאי

כותב אורח: אורי וולטמן

"אצלנו בהודו, רבים מהעניים נעדרי כל השכלה, ולכן כשמדברים איתם על פוליטיקה, אין זה נכון להשמיע הסברים שחולפים להם מעל הראש", שמעתי את מנהיג הקומוניסטים ההודים, סיטאראם יצ'ורי, אומר בביקורו בחיפה ב-2007. "כשמסבירים על היחסים בין העם ההודי, הממשלה ההודית וארצות-הברית, מועיל להשתמש במשל על הקוף והמקל: כשאדם חובט בקוף במקל ארוך, הקוף תוקף את המקל, נוהם לעברו, ומשתולל – ממש כאילו המקל היה זה שמתקיף אותו. אבל בעצם, מי שמתקיף אותו זה האדם האוחז במקל. אסור להתבלבל בין המקל לבין האדם שמחזיק בו".

ואמנם, גם אנחנו בישראל סופגים הרבה חבטות ממקל גדול, ובהן – המכה של מתווה הגז, אותו מנסה ממשלת נתניהו לאשר. לא רק טייקון הגז המקומי יצחק תשובה, הבעלים של חברת "דלק", יהנה ממתווה זה, אלא גם ובעיקר התאגיד האמריקאי נובל אנרג'י, שהוא הבעלים העיקרי הן בשדה הגז תמר (36%) והן בשדה הגז לוויתן (39.66%).

בדומה למשל הקוף, גם כאן ראוי לזהות מי אוחז במקל. מתברר יותר ויותר, שראש הממשלה נתניהו הטיל את כל כובד משקלו למערכה על הגז, לא מתוך שיקולים של טובת הציבור בישראל, ואפילו לא בעיקר משיקולים של טובת ההון המקומי, אלא בשירות ההון הזר, האמריקאי.

> הולכים על הראש של ביבי או מסתפקים בעצירת מתווה הגז?

שגרירות נובל אנרג'י בישראל

בכירים בממשל האמריקאי אינם מסתירים את מעורבותם בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, בכל הנוגע להסדרים הנוגעים בגז. שגרירות ארה"ב בתל-אביב, בראשות השגריר דן שפירו, הפכה בגלוי לשופר של האינטרסים של חברות האנרגיה האמריקאיות, הפועלות בכלכלה הישראלית: "דיברתי בעבר עם ראש הממשלה נתניהו על נושא הגז הטבעי. זה משאב עצום… לארה"ב יש אינטרס שהכלכלה הישראלית תצמח, ויש בנוסף אינטרס של חברה אמריקאית [נובל אנרג'י – א"ו] שתצליח אחרי ההשקעות הגדולות שהשקיעה. בנוסף, יש לארה"ב אינטרס בקשרים הביטחוניים והכלכליים שהגז הזה יכול לאפשר" – אמר השגריר שפירו בראיון לגלי צה"ל.

אולם הממשל האמריקאי מפעיל לוביסטים בכירים אף יותר. שר האוצר לשעבר ושר האנרגיה בהווה, יובל שטייניץ, סיפר ל"מעריב" לפני שנתיים לגבי הלחצים שהפעיל עליו לא אחר מאשר נשיא ארה"ב לשעבר: "חברות האנרגיה שכרו לוביסטים אמריקאים, כולל הנשיא לשעבר ביל קלינטון, ששלח מכתבים וניהל שיחות כדי לפרק את ועדת ששינסקי ולעצור את חוק המיסוי". כן, כן, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: קלינטון, לשעבר נשיא וחתן פרס נובל, הפך ללוביסט בשירות נובל אנרג'י.

גם שר האוצר שבא אחריו, יאיר לפיד, זכה בביקור של קלינטון הלוביסט. "דה מרקר" דיווח כי לפיד "נפגש בלשכתו עם נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון – ערב הדיון המכריע שקיים בלשכת ראש הממשלה בסוגיית יצוא הגז הטבעי. לפני שנתיים, בעת דיוני ועדת ששינסקי… פנה קלינטון אל כמה משרי הממשלה בבקשה לשקול את כוונתם להעלות את שיעור המיסוי על חברות הגז הפועלות בישראל. זאת, במסגרת קמפיין שיוחס אז לחברות הגז, שניסו לכאורה להפעיל לחץ אמריקאי על גורמי ממשל בישראל".

לא רק בכירים לשעבר בממשל האמריקאי מתגייסים להגן על האינטרסים העסקיים של נובל אנרג'י, אלא גם בכירים בהווה. בדצמבר האחרון הודיעה מחלקת המדינה האמריקאית, כי שר החוץ ג׳ון קרי שוחח "עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, במאמץ למצוא פתרון למחלוקת בין נובל אנרג׳י לממונה על ההגבלים העסקיים, דיוויד גילה. מלשון ההודעה עולה כי ארה״ב מפעילה לחצים על ישראל למצוא פיתרון שלא יפגע באינטרסים של נובל אנרג׳י".

השרים כחלון, כץ וגלנט פסלו את עצמם מלהשתתף בהצבעה בכנסת ביוני בנושא העברת הסמכויות הקשורות במתווה הגז, משום שלדבריהם יש להם ניגוד עניינים – אם בשל מניות בשווי מיליוני שקלים שהם מחזיקים בחברות אנרגיה, ואם בשל ידידותם האישית עם טייקון הגז קובי מיימון.

כנראה שבלקסיקון הפוליטי האמריקאי אין דבר כזה "ניגוד עניינים", משום שבזמן ששר החוץ קרי ניצל את מעמדו כדי לקדם את האינטרסים של נובל אנרג'י, היו בבעלותו מניות של החברה בשווי 500 אלף עד מיליון דולר. כך נחשף לפני מספר חודשים באתר OpenSecrets. "כמו כן, גורם מקורב לעסקת הייצוא שנרקמה בין לווייתן [שבבעלות נובל אנרג'י] לירדנים סיפר בעבר כי 'מי שעמד מאחורי ההסכם ודחף במרץ להשלמתו היה מזכיר המדינה האמריקאי. קרי פעל לקידום ההסכם מתוך מטרה לבסס את הציר המתון במזרח התיכון – מדינות ערב המתונות וישראל… מבחינתם ההסכם הוא מהלך אסטרטגי'".

> שלי יחימוביץ' אדישה לגורל הגז לא פחות מדרעי

עד כמה מוכנים היו האמריקאים להרחיק לכת? עד כדי כך שניסו להפעיל ניסיונות שתדלנות לא רק בחוגי השלטון, אלא גם באופוזיציה. יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג, אישר בראיון לגל"צ: "שוחחתי בחודשים האחרונים עם הצמרת האמריקאית וגם עם שגריר ארצות הברית. הם הביעו עמדה עקרונית שהם בעד פיתוח תשתית הגז ככלי מדיני אזורי". אפילו חברי הכנסת של "הרשימה המשותפת" קיבלו פניות טלפוניות, ואף מסרון בו נאמר כי בשגרירות "מביעים תקווה" שיאשרו את מתווה הגז.

יום העצמאות האמריקאי, שנחגג ביולי האחרון בבית השגריר שפירו, סיפק הזדמנות להמחיש בצורה גראפית את מפת האינטרסים: בהזמנה לאירוע – בו השתתף גם ראש הממשלה נתניהו – צוינה שורה של נותני חסות, וביניהם… נובל אנרג'י (כפי שצייץ רונן פולק, הכתב המדיני של "קול ישראל").

השמאל והאימפריה

אחת הרעות החולות המאפיינות חלקים נרחבים מהשמאל הישראלי היא היחס הבלתי-ביקורתי כלפי ארצות-הברית וכלפי התפקיד שהיא ממלאת באזורנו. בחלקים אחרים בעולם – למשל, באמריקה הלטינית – האנטי-אימפריאליזם הוא עמוד השדרה של השמאל המקומי, בין היתר כלקח היסטורי שנלמד מעשרות שנות התערבות בוטה מצד ארה"ב, עד כדי הפלת ממשלות מקומיות ועידוד הפיכות צבאיות (גואטמלה ב-1954, צ'ילה ב-1973, מימון הקונטראס בניקרגואה בשנות ה-80, והרשימה עוד ארוכה ומתארכת).

אולם בשמאל הישראלי רווח עד היום סנטימנט פרו-אמריקאי חזק, המתבטא באמונה נאיבית בכך שמחלקת המדינה והבית הלבן הם שוחרי שלום, ומתאפיין בכמיהה שיבוא יום אחד נשיא אמריקאי חזק ו"יציל אותנו מעצמנו". במקום לראות את התפקיד הממשי שממלאת כאן ארה"ב – שהיא המשענת האסטרטגית המרכזית של הכיבוש הישראלי, המגינה עליו מפני פגיעה בזירה הבינלאומית, ומזרימה אליו מיליארדי דולרים – הרי שיש בחוגי "שלום עכשיו" ומפלגת העבודה מי שממשיכים לזרוע אשליות וגם לקצור אותן.

(בשולי הדברים אציין, שהעובדה שבשמאל הישראלי יש שכבה של פעילים שעובדים בשכר עבור ארגונים ליברליים לזכויות אדם, הנשענים על תרומות ותקציבים מהממשל האמריקאי או מגופים המקורבים לו, תורמת גם היא לעיצוב השקפת עולמם של מקצת מהפעילים, שנשאבים לקו אנטי-סוציאליסטי ואנטי-אנטי-אימפריאליסטי. אבל על כך בפעם אחרת).

דווקא נוכח זאת מעניין לראות איך הדיון הציבורי הער במתווה הגז, והפגנות ההמונים שמילאו את רחובות הערים, מייצרים אפשרות אנטי-אימפריאליסטית במציאות הישראלית, כזו הנשענת על התנגדות למעורבותה הבוטה של ארה"ב בענייניה הפנימיים ובתהליכי קבלת ההחלטות של המערכת הפוליטית שלנו.

דוגמית לכך קיבלנו כאשר פעילי "מגמה ירוקה" ומטה הגז קיימו משמרת מחאה מול בית השגריר האמריקאי בהרצליה, "נגד המעורבות הבוטה של השגרירות האמריקאית בקידום מתווה הגז". אליהם הצטרפו מאות פעילים אשר בהפגנות שהתקיימו במוצ"ש האחרון, וגם קודם לכן, צעקו וחזרו אחר הסיסמא: "ביבי את הגז מפריט, בשירות ארצות-הברית".

> חמש הערות על הפיגועים בפריז

אין זה דבר של מה בכך שבחברה הישראלית, השטופה בסנטימנט פרו-אמריקאי, יש גם הפניית אצבע מאשימה כלפי ארה"ב, ועוד בהקשר פוליטי פרוגרסיבי. האם נפתחת כאן אפשרות ליצירת הלך רוח אנטי-אימפריאליסטי, כזה הרואה את ארצות-הברית כשחקן שלילי, ולא חיובי? כזה החושף בעיני ציבורים רחבים כי היא פועלת כאן לא מתוך גדלות רוח, אלא מתוך אינטרסים צרים? אלה שאלות פתוחות, שהתשובה עליהן תוכרע במידה רבה בידי הגורם הסובייקטיבי, קרי – בידינו.

אותם פעילים הנמנים עם השמאל העקבי ואשר משתתפים בהפגנות הגז ההמוניות צריכים למלא את התפקיד של חידוד האמירות הפוליטיות הנשמעות בהפגנות אלה, אמירות אשר מתעצבות לפי פעולת המשתתפים בהן, ובתורן – מעצבות אותם בחזרה. הקריאה שבקעה מאלפי גרונות בהפגנות במוצ"ש, "זה הגז של כולנו", יכולה להצליח להיתרגם לקביעה: "זה הגז של כולנו, ולא של התאגידים האמריקאיים".

יצוין שאין כל הכרח שמחאת הגז תתפתח דווקא שמאלה, ולא ימינה. במחאה משתתפים גורמים הצבועים בגוונים פוליטיים שונים, ומקצתם נגועים בלאומנות. יהיו ביניהם כאלה שיבקשו לתרגם את הסיסמא "זה הגז של כולנו" לקביעה "זה הגז של כולנו, ולא של הערבים". למשל, שני ארגוני המתנחלים "ירוק עכשיו" ו"הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", אשר שמותיהם מתנוססים על הכרזות שהזמינו להפגנות. אפילו החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה, חזר והדגיש בנאומו בהפגנת האחרונה בתל-אביב שהגז שייך "לעם ישראל".

אז האם מחאת הגז תנוע שמאלה או ימינה? זה לא תלוי רק בנו. אבל זה גם לא בלתי-תלוי בנו. לכן השמאל העקבי צריך להיות שחקן בולט יותר בתוך מחאת הגז הזו.

אורי וולטמן הוא פעיל חברתי ופוליטי, חבר הנהגת מק"י וחד"ש

> "פלסטיני ניסה לחטוף נשק מחייל ונורה למוות". האמנם?