newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה אמור כפר יהודי-ערבי משותף לעשות כשבדואי מתיישב על אדמותיו?

בימיו הראשונים של נווה שלום וואחת אל-סלאם הגיע תושב רהט עם עדריו והתיישב בכניסה ליישוב. התושבים הסכימו לקבל את פניו. השנים חלפו, ועכשיו האורחים מסרבים לעזוב ואותנו מציירים כרשעים

מאת:

יותר מחמש עשרה שנים אני גרה בכפר וואחת אל-סלאם – נווה שלום. כמו בכל מקום, אנשים פה עובדים קשה כדי להתפרנס, ומנסים לשלם את החובות שלנו לרשויות. רוב המשפחות הערביות והיהודיות כאן עברו לכפר כי הם מאמינים בלב שלם שיש דרך אחרת לחיות כאן. בשנת 1970 מנזר לטרון תמך ברעיון ותרם את האדמה לכפר בהסכם חכירה לחמישים שנה, על מנת להגשים את הרעיון של כפר ערבי-יהודי שוחר שלום ראשון בעולם, מיזם שנראה מרחוק כחלום אסור.

אי אפשר להקים כפר לשלום על אדמה גזולה מפלסטינים שחיו בכפרים באזור, ובטח לא על אדמה שמוחזקת על ידי חיל השריון הישראלי, או לקבל קרקע מהקרן קיימת. לכן הפתרון של אדמת המנזר היה ועודנו אידיאלי במציאות המורכבת שלנו.

הסיפורים על איך קם הכפר הזה מעלים בי קנאה מסוימת: איך כמה זוגות צעירים העיזו לעשות משהו בזמנו כנגד כל הסיכויים, ועדיין במסגרת החוק, והצליחו לשנות מציאות ולקבוע עובדות בשטח. זאת תושייה שאין להרבה שוחרי שלום היום, ומשום מה עברה לצד הלא נכון של המפה הפוליטית.

> דו קיום? כך תתרחב נווה שלום על חשבונם של השכנים הבדואים

גרפיטי גזעני על מבנה בכפר נווה שלום-וואחת אלסלאם, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא פשוט פה, חברים. גרפיטי גזעני על מבנה בכפר נווה שלום-וואחת אלסלאם, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

האורח שבא להתנחל

לא פשוט פה, חברים. חיים משותפים זה עסק מסובך ומתיש אם תהיתם. הכפר הזה עבר מלחמות רבות מבחוץ ומבפנים, טלטלות אין ספור, רגעים רבים של ייאוש ורגעים קטנים של תקווה. אבל הכפר החזיק מעמד, והוא גדל ומתרחב, וזה מדד מסוים להצלחה.

הדור השני של דור המייסדים מגדל פה ילדים קטנים, שהולכים לבית הספר הדו לשוני והדו לאומי הראשון בארץ, שם גדול מאוד לבית ספר קטן מאוד אבל עושה טוב להרבה ילדים ערבים ויהודים כאחד.

אכן, כפי שכתב פה לאחרונה ג'ון בראון, החווה של אבו אל-עבד (עלי עג'מי), זכרונו לברכה, הייתה קיימת מאז שאני מכירה את הכפר. הילדים בבית הספר היו מבקרים באוהל של הזקן הבודד ומשחקים עם העזים הקטנים ואוספים ביצים.

אכן, אבו אל-עבד בתודעה שלנו הקים אוהל והביא עדר כבשים וביקש מקלט בקרבת הכפר בשנת 1972. כך גם מספרת אן בת ה-87, שהגיעה עם ברונו הוסאר, האב הרוחני של הכפר. כרועה צאן מרהט אבו אל-עבד חיפש מרעה והקים את המאהל שלו על אדמת כפר אוריה הסמוך. מהר מאוד היהודים הערניים גירשו אותו והזמינו ניידת. גם מאדמת קיבוץ הראל הוא גורש, עד שיום אחד נציג של משרד החקלאות הגיע אלינו עם אבו אל-עבד, וביקש לתת לו להחזיק את העדר סמוך לכפר שלנו בעונת המרעה.

תושבי הכפר– התמימים, יש לציין – ראו בבקשה כמבחן ראשון למפעל השלום שלהם. הבנייה לא הייתה סמוכה מדי לכפר והוא לא הפריע, אז למה לא לקלוט את הבדואי ולתת לו להתפרנס?

כך עברו השנים: אבו אל-עבד הביא עובדים ונערים שיטפלו בצאן. הוא נהג לחזור לרהט לאשתו וילדיו, ולעתים אשתו הייתה מגיעה לכמה ימים לביקור וחוזרת הביתה. הילדים גדלו ואיתם מפעל הצאן התרחב לעוד מאהל ועוד רפת, עוד גדר פה ולול שם. כמובן שכמו כל התושבים, אבו אל-עבד קיבל חיבור למים והוא משלם חשבונות כמו כולנו. אולי עם הרבה כבשים צמאות החשבון שלו גדול יותר, אבל בנושא הזה הוא שווה לכולנו.

לכפר יש תוכנית מתאר מאושרת משנת 1984 שכוללת הרחבה למגורים ותיירות. בשנת 1999 הסדרנו בעמל רב וכסף משותף את העברת האדמות לבעלות הכפר כדי להתרחב ולקלוט משפחות חדשות, ערביות ויהודיות. השטח שעליו הקימו אבו אל-עבד ובנו אבראהים את מפעל הצאן התרחב בינתיים וגדל עד שהתפרש על 12 חלקות שמיועדות למשפחות חדשות. וכמו כל דבר בכפר שמתנהל במסגרת עמותה ללא מטרת רווח, לוקח המון זמן להזיז תהליכים ודיונים ואסיפות כלליות והתייעצויות והצבעות, ועלתה השאלה מה עושים עם השכן שהשתלט על השטח שלנו – באישור שלנו בהתחלה, ובניגוד לרצוננו בהמשך?

בכל הדיונים היה ברור שלא מגרשים אף אחד ולא נרשה לעצמנו התנהגות כזאת, אבל עדיין צריך להסדיר את השכנות המורכבת בין כפר דו לאומי למפעל חקלאות רב שנים.

משפחה? איזו משפחה?

בנו של אבו אל-עבד היה הרבה יותר תובעני ממנו, ורצה לתבוע את הבעלות על האדמה שאפילו הוא מודע שכך שאינה בבעלותו. בכפר מאמינים באמת שצריך לדבר עם הצד השני, מאמינים בשיח ודיאלוג שיביא להצעת פשרה בסופו של דבר. כך החל מסע שכלל הרבה ניסיונות גישור בין הכפר לאבו אל-עבד, בנו ונכדיו.

זימנו את כל הגורמים המוערכים שיכולים לעזור וגייסנו אותם למשימה של לעשות שלום עם שכן נשכני ותובעני ועקשני במיוחד. כי אחרי שהילדים הבוגרים של השכן השקט התעשרו, התחתנו, בנו בתים ברהט והתחתנו עוד פעם –  הם החליטו שמגיע להם שטח מהכפר הרחוק רק כי האבא שלהם התיישב פה לפני שלושים שנה עם העדר שלו. רשימה חלקית ממשלחות השלום ששלחנו למשפחה כוללת את מאיר ויזל, ראש המועצה האזורית מטה יהודה, את זיבן בלוך, נציג מנזר לטרון, שנכשל מול המשפחה, את ארגון עדאלה, את ארגון 'במקום', את משה דדון ראש המועצה, ואת עו"ד מאזן קובטי – מגשר בורר שהייתה הסכמה עליו משני הצדדים. התהליך התחיל והמשפחה נסוגה והכפר שילם את מלוא העלות. המשפחה גם סירבה לקבל את הצעות הגישור של כל הגורמים האחרים.

היה נחמד לקרוא את הפוסט של ג'ון בראון, שמתאר 17 נפשות שביתן ייהרס בקרוב. כל מי שגר פה ונוסע כל בוקר לעבודה וחוזר להר עובר ליד המאהל, שהפך לחדר ועוד חדר כדי לקבוע עובדות בשטח.   לא ראינו ילדים או נשים או משפחות פה. יש שלושה גברים שמנהלים את העסק, וארבעה פועלים שכירים שרועים את הצאן. אין פה 17 נפשות שייחרב עולמן וביתן, כפי שתואר במאמר, שמעורר בעיקר אמפתיה עם הסיפור על עוד בדואי שרוצים להרוס לו את הבית.

אותו אבראהים עג'מי, שמוביל את המאבק למען האדמה שהשתלט עליה, לא גר פה בכלל, בטח שלא נשותיו וילדיו, למרות שאני בטוחה שהוא יביא אותם מחר (שישי) כדי להשלים את ההצגה בביקור הסולידריות המתוכנן, שבו ישתתפו פעילים תמימים נגד הריסת בתים בנגב. אולי זו תהיה הזדמנות טובה לשאול אותם מה הזיכרונות שיש להם מהילדות כאן, איפה הם למדו ומה הם יודעים על הכפר השכן, שלידו הם חיו כל השנים כביכול?

אני מציעה גם לשאול את 17 הנפשות התמימות, חסרות היכולת מול הממסד האכזרי, שמתגלם בדמות כפר וואחת אל סלאם נווה שלום, למה התנגדו לסלילת הכביש ולטיפול בעצי הזית של הכפר, מנעו גישה למקום בכל תוקף והתנהגו כמו אחרוני המתנחלים.

> שלושים שנה לבית הספר הדו-לאומי הראשון

בית משפחת עג'מי בכניסה לנווה שלום (צילום: מוסאב עג'מי)

מאוהל קטן להשתרעות על 12 חלקות. בית משפחת עג'מי בכניסה לנווה שלום (צילום: מוסאב עג'מי)

לא אום אל-חיראן

בשנת 2006 פנתה המשפחה בבקשה לכפר לאפשר להם להתחבר לחשמל. הכפר שוב הסכים לבקשה, בתנאי שיאפשרו לכפר לסלול דרך להרחבה החדשה, גם לחלקות שהן לא בשליטת המשפחה. גם לזה נציג המשפחה לא הסכים, אז כן – הכפר אמר לו להתחבר לבד אם כך. האם העובדה שהוא שילם 100,000 שקל אמורה לכאוב לנו? אחרי שמזכירות הכפר פעלה בצעד פייסני במיוחד, שעלה לנו המון כסף, כדי לשנות את תוואי הדרך בתוכנית הכבישים כדי לא להפריע למאהלים ולעדר? איך אפשר לקבל לאור זה את ההאשמות שלו על כוונות רעות מצד השכנים שלו? אחרי כל שכר הטרחה ששילמנו לעורכי דין ומגשרים, שאפילו להם לא שילמה המשפחה שקל אחד בשם ההתפייסות וההסכמה. האם באמת אפשר להטיח בכפר האשמות כאלה?

הכפר שלנו תקוע עם הסיפור הזה כבר שלושים שנה, ודרכי נועם ושלום לא הובילו לשום מקום. הכפר לטעמי התנהג בשיא הסובלנות כלפי נציגי המשפחה, והוכיח לאורך שנים פעם אחר פעם שיש רצון לדבר ולהתפשר בניגוד לכל הגיון וצדק, ולא צלח. גם האנשים בכפר שתומכים בשכנות הזו, לא ממש מרוצים מההתנהלות והכוחניות שהמשפחה מפעילה כלפי הכפר ותושביו.

השכן הזה, שכפה את עצמו על הכפר, רוצה היום לקבל אדמה בחינם לשבעת ילדיו וצאצאיהם. זה הסיפור. תראו לי יישוב אחד שהיה מקבל השתלטות על שטחו בצורה הזו ומסכים להתפשר בכלל.

בקיצור חברים, זה לא סיפור של "כפר בדואי לא מוכר", שכפר ערבי-יהודי מתעלל בו ורוצה להתקיים על חורבותיו, כמו שמנסים למכור לכם. כאן זה לא אום אל-חיראן או אל-עראקיב, ומשפחת עג'מי היא לא קורבן שצריך סולידריות; היא משפחה שצריכה ללמוד קצת על חוק וסדר, זכות וחובה, ואיך באמת עושים שכנות טובה.

****

הערת המערכת: משפחת עג'מי מסרה בתגובה לטור את הדברים הבאים:

אבו אל-עבד ז"ל התגורר במקום עוד לפני שחשבו להקים את היישוב נווה שלום. המרעה שלנו היה ועד היום בקיבוץ הראל. מעולם לא גירשו אותנו את הקיבוצים שבסביבה.

לטענה כי אבא נהג לחזור לרהט לאשתו וילדיו ובפעמים נדירות אשתו פאטמה הייתה מגיעה לכמה ימים לביקור בחווה וחוזרת הביתה – שקר וכזב . ההורים שלי לא עזבו את החווה עד סוף חייהם. בחווה גרים כיום איברהים ואשתו וילדי ונכדים. 17 נפשות. עוד נמצאים שם שני פועלים בלבד.

לטענה כי אבו אל-עבד היה שווה לכל אחד מהתושבים  – לאבו אל-עבד הרבה שנים לא היה חשמל עד שהתחבר באופן עצמאי. תושבי הכפר סירבו לקבל ממנו ארנונה. בידנו מסמך חתום ע"י ראיק זרק המעיד על מס ועד אשר שולם דרך המעוצה מטה יהודה. יצוין כי היישוב סירב לקבל את הילדים שלי בבית הספר ועקב זה הם לומדים בבתי ספר בדרום.

פעמים רבות התנכלו למשפחה בכל דרך. הגשת תלונות לתברואן המעוצה מנעו ממנו פינוי אשפה ועוד.

בנוגע לטענה בדבר הליכי הגישור: כל תהליכי הגישור לא הצליחו מכיוון שנווה שלום חזרו בהם מהסכמים פעמים רבות. אני אישרתי את ההצעה לקבל 4 מגרשים מגורים ו-5 דונם תיירות, והם חזרו בהסכם המצוי בידנו. אני מוכן לעמוד בתנאי ההסכם שנחתם מול היישוב.

תושבי נווה שלום עצמם מאשרים שמשפחת עג'מי מחזיקה בקרקע מזה דורות, עוד מימי אביו של איברהים. הם מתעלמים מהליכי גישור עם משפחת עג'מי, בהם ניתן פסק גישור שנחתם על ידי המזכירות והמגשר והם לא מקיימים אותו. הם ניצלו את הליכי הגישור כדי לקבל את הקרקע מהכנסייה, אך כעת הן מתחמקים מהסכם הגישור.

 > כך בערוץ הראשון ניצלו את הכפר שלי כדי לטעון שאין אפרטהייד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf