newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פנסים של תקווה: נורות סולאריות מאירות את החשכה בעזה

שירין גרה עם שלושת ילדיה בצריף עלוב בשולי העיר רפיח. אין לה מטבח, אין לה חשמל, אבל היא לא מאבדת תקווה. פנסים סולאריים מאפשרים לה להקריא סיפורים לילדיה לפני השינה

מאת:

כתושב רפיח, חשבתי שאני מכיר כל מקום בעיר. אבל גיליתי שטעיתי.

רפיח היא העיר, או בעצם מחנה הפליטים, הדרומית ביותר ברצועת עזה. חיים בה בצפיפות יותר מ-250 אלף תושבים. (וזו גם העיר היחידה בעזה בלי בית חולים; נושא שראוי לכתבה משלו). לפגישה שאליה הייתי אמור להתייצב החלטתי לנסוע במונית משום שידעתי שהבית בו הייתי אמור לבקר נמצא באיזור חצי-מדברי, שלא ניתן להגיע אליו בקלות ברגל. לא רציתי ללכת לאיבוד.

אבל לצערי, עוד הרבה לפני שהגענו ליעד, נהג המונית עצר ואמר בטון מתנצל שהוא לא יכול להמשיך הלאה. הוא הנחה אותי כיצד לצעוד כ-15 דקות בשביל צר וחולי לעבר הבית בו הייתי אמור לבקר. כשהגעתי לנקודה ממנה יכולתי לראות כמעט את כל האזור, המחשבה היחידה שעברה במוחי באותו הרגע היתה "זה מה שהתכוון אליו ט.ס. אליוט בפואמה 'ארץ הישימון'".

ניסיתי לדמיין איך נראית הקהילה שחיה שם בחורף, ואיך מצליחים התושבים לשרוד אותו. בלי חימום, הקור בחורף בעזה מקפיא עצמות. ואין חימום בגלל המחסור בדלק. זה בטח קשה במיוחד במקום כזה. בעודי צועד, הבנתי שאני לא רואה יותר מסביבי עמודי חשמל ושאין סימן למאגרי מים. לאחר עוד 20 דקות של הליכה, ביקשתי הנחיות כיצד להגיע לביתה של שירין, והאשה אליה פניתי אמרה שבתה, סלמה, מחכה לי. זו היתה שירין בעצמה. אישה כהת עור, שנראתה צעירה אבל המבט בעיניה נראה מותש.

שירין בפתח הצריף בו מצאה מקלט עם ילדיה (צילום: מוחמד מנסור. באדיבות "אנחנו לא מספרים")

שירין בפתח הצריף בו מצאה מקלט עם ילדיה (צילום: מוחמד מנסור. באדיבות "אנחנו לא מספרים")

הצריף, אין דרך אחרת לתאר אותו, שבו התגוררה, ממוקם למעשה בשטח של חווה חקלאית. חבר ריחם על המשפחה ונתן להם מחסה שם. נדהמתי לגלות שבמקום אין מטבח. כל מה שהיה בבית היה מקרר שתפס חלק מהסלון וכמה כלים מגובבים סביבו. המקרר, סיפרה שירין, שימש בעיקר כדי לקרר מים עבור הארנבים שהיא מגדלת כדי למכור. "הילדים שלי יכולים להתמודד עם החום, אבל לא הארנבים", היא משכה בכתפיה.

תהיתי איך היא מבשלת למשפחה שלה, בלי תנור או גז, והיא ענתה בצחוק מר: "אני אוספת עצים פעמיים-שלוש בשבוע כדי לבשל לילדים שלי. אתה יודע, אני עושה 200 שקל בחודש ממכירת ארנבות, אבל זה  לא מספיק כדי לגדל משפחה, כשהאב תמיד לא נמצא".

היא בת 33, ויש לה שלושה ילדים – סנאא בכיתה ג', פארס בכיתה א' וסלמה בת השלוש. האב, מוניר, נמצא בכלא. היא סיפרה לי במרירות שהוא מכור לסמים וכי היכה אותה. היא לא רוצה אותו בחזרה. לשירין יש לא רק ילדים לתמוך בהם אלא גם אמא ושתי אחיות. והיא לבד. בגלל המחסור בכסף היא לא הצליחה לסיים את האוניברסיטה, שם היא למדה מנהל עסקים. היא עדיין חולמת לקבל יום אחד את התואר. במקום ללמוד, היא עובדת בעבודות מזדמנות, כולל חקלאות וניקיון בתים.

"נור אל אמל", המנורה הסלולרית והארנבים של שירין. (צילום: מוחמד מנסור. באדיבות "אנחנו לא מספרים")

"נור אל אמל", המנורה הסלולרית והארנבים של שירין. (צילום: מוחמד מנסור. באדיבות "אנחנו לא מספרים")

בעוד החלומות שלה הולכים ומתעמעמים, שירין ממקדת את תקוותיה בילדיה. סנאא כבר רוצה להיות מורה לאנגלית. בתי הספר הממשלתיים ידועים באיכות החינוך הירודה בהם, ולכן שירין משלמת תוספת עבור הסעה כדי שבתה תוכל ללמוד בבית ספר של אונר"א הרחק מהבית.

ולמרות כל זאת, ולמרות שהיא נאלצת להתמודד גם עם מחסור בסידן שמוביל לעיתים תכופות לשברים בעצמות, שירין מודה לאל על החיים שניתנו לה. היא לוחמת, והיא מעוררת בי השראה במאבק הנחוש שלה.

ביקשתי משירין לספר לי על דבר חיובי בחייה, שכן אני מודה שהיה לי קשה לראות אחד כזה. "נור אל אמל" – אור של תקווה, היא אמרה מיד, והוציאה את המכשירים שקיבלה מפרויקט של המרכז לנשים ברפיח, ונתרמו על ידי הארגון האמריקאי Rebuilding Alliance. מדובר בתאורה סולארית, מכשיר שאוגר אנרגיה מהשמש ומסוגל לספק אור במשך ארבע עד שמונה שעות. "מציל חיים", מכנה שירין את המכשירים שמסייעים לה במהלך שעות ארוכות נטולות חשמל. "שתי המנורות עזרו לי כבר כמה פעמים לשמור על אמונתי בחיים ועל כוחי", היא אמרה לי. הנורות הסולאריות הפכו להיות קריטיות לעסק הארנבים הקטן שלה, כמו גם ליכולת שלה לטפל בילדיה. עכשיו, כשהם הולכים לישון, היא יכולה להקריא להם סיפור בקול רם כדי לעזור להם להירדם. הייאוש היה יכול להתגבר עליה בקלות, אומרת שירין, אבל עזרה כמו זאת מסייעת לה להמשיך הלאה.

עיסאם עדוואן, בן 25, תושב רפיח, הוא עיתונאי עצמאי ומתרגם. הוא החל לכתוב בזמן המתקפה הישראלית על עזה בשנת 2012, אז הוא התנדב גם כצלם. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר "אנחנו לא מספרים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf