newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלקח של ניו זילנד: ההפרטה לא שחררה את מערכת החינוך

במקום חירות לאנשי חינוך, לתלמידים והורים, קיבלו בניו זילנד יותר פיקוח וטפסים, בתי ספר שמרניים ומאבקי כוח. עכשיו, אחרי כשלון ההפרטה, החליטה המדינה להחזיר לידיה את השליטה במערכת החינוך

מאת:

השבוע נפל דבר כאשר מדינה נוספת, ניו זילנד, הכירה בכישלון ההפרטה של מערכת החינוך, וחוקקה תיקון לחוק החינוך, אשר שם סוף לשלושים שנות הפרטה כושלת. "האג'נדה של הפרטה, יחד עם אובססיה למדידות ולתאימות, ערערה את מערכת החינוך שלנו והובילה לתוצאות גרועות ביותר עבור ילדי ניו זילנד", אמר כריס היפקינס, שר החינוך של ניו זילנד.

הדוגמה של ניו זילנד חושפת את השקרים שמספרים לנו תומכי ההפרטות: ההפרטה לא הגבירה את האוטונומיה של אנשי המקצוע, בהם מנהלי בתי ספר ומורים; ההפרטה לא הגבירה את חופש הבחירה של ההורים והתאמת בתי הספר לצורכיהם; ההפרטה גם לא העבירה חלק גדול יותר מהתקציב לטובת פעולות מול התלמידים. במקום זאת, ההפרטה מלווה בהגברת הפיקוח והגבלת חופש פעולתם של אנשי המקצוע; בקבלת החלטות על ידי גורמים חסרי השכלה בחינוך או ניסיון בניהול מערכות חינוך; ובמעבר של כסף ציבורי לנותני שירותים פרטיים, שמתווכים בין הממשלה לבין בתי הספר. בגדול: הפרטה לא מגבירה את החירות האזרחית.

התיקון לחוק החינוך, שהתקבל ב-18 לאוקטובר, משחרר את המורים בניו זילנד מהחובה לדווח על התקדמות התלמידים בהתאם לטפסים סטנדרטים אחידים; אוסר על פתיחת בתי ספר "צ'ארטר" חדשים, ומסב את אלו שעדיין קיימים לבתי ספר של המדינה (State integrated school). כיום נותרו בניו זילנד בתי ספר צ'ארטר בודדים, כך שהצעד הזה הוא יותר הצהרתי מאשר מהותי. אולם גם ההצהרה חשובה: בזה נקברה סופית תכנית ההפרטה האגרסיבית שהונהגה בניו זילנד בשנת 1989, תחת השם המבטיח: "בתי הספר של המחר" (Tomorrows Schools).

תלמידים בבית ספר בניו זילנד. תוכנית "בתי הספר של המחר" לא הובילה לשום מקום. (צילום: Jorge Royan, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

תלמידים בבית ספר בניו זילנד. תוכנית "בתי הספר של המחר" לא הובילה לשום מקום. (צילום: Jorge Royan, ויקימדיה, CC BY-SA 3.0)

התקווה לדמוקרטיה ומקצוענות

עד שנות השמונים של המאה הקודמת התאפיינה ניו זילנד במשק מונופוליסטי וריכוזי, שסבל מגרעון בתקציב ובסחר החוץ. (להרחבה ראו סקירה מאת יעל טוביאס, מרכז חזן, ון ליר). בשנת 1984 עלתה מפלגת הלייבור לשלטון וביצעה רפורמה מרחיקת לכת. אגפי שירותים ממשלתיים הפכו לחברות ממשלתיות, ואחר כך לחברות פרטיות, בהם תחומים כגון דואר, רשות שידור, רכבות, תשתיות, חשמל, שירות מטאורולוגי ועוד. המדינה נפתחה לסחר חוץ ולהשקעות זרות, והוסרו החסמים והרגולציה בכל השווקים שסבלו מחוסר תחרותיות. בשנת 1989 הגיע ההפרטה אל מערכת החינוך.

עד אז שלט משרד החינוך שלטון מוחלט בכל המערכת. המשרד תקצב את מוסדות החינוך, קבע את תכניות הלימודים, כתב והפיק את ספרי הלימוד, הכשיר את המורים וגם הסמיך אותם, קבע את שכר המורים, הפעיל מערכת הסעות לבתי הספר, בנה בתי ספר ותשתיות חינוך אחרות, מינה מנהלים, שיבץ מורים, חיבר מבחנים, העריך את הנעשה… בקיצור הכול מכל וכול. כל שנעשה בבתי הספר היה שבוי בידיים בירוקרטיות של אנשי המקצוע במשרד.

הרעיון המרכזי של תכנית "בתי הספר של המחר" היה להפריד בין קביעת מדיניות החינוך לבין הביצוע של המדיניות. כלומר, לאפשר גם לאנשי המקצוע, מחנכים ומומחי חינוך, להשפיע על המערכת (גישה טכנוקרטית), וכן לאפשר גם להורים ולמנהיגי הקהילות להשמיע את קולם ולהתאים את בתי הספר לצורכיהם (גישה דמוקרטית). קשה שלא להסכים עם רעיון האיזונים, כפי שמופיע בתרשים המצורף, הלקוח מתוך דוח של איגוד חברי הנאמנים של בתי הספר (מיד אסביר מי הם).

הפרטה, חינוך, ניו זילנד

כדי להפריד בין מדיניות לבין ביצוע, חוסל למעשה משרד החינוך, כמו גם רשויות החינוך במחוזות וברשויות המקומיות. במקומם נקבע לכל בית ספר "חבר נאמנים" אשר קיבל עליו את האחריות המלאה להפעלת בית הספר. בראשו עמד מנהל בית הספר, ולצידו חמישה נציגים שנבחרו על ידי ההורים בבחירות כלליות, נציג אחד מצוות בית הספר, שני נציגים של הבעלות על בית הספר, ועד ארבעה חברים נוספים לפי החלטת חבר הנאמנים עצמו, כגון מומחים בתחומים רלוונטיים. בחינוך העל יסודי שותף גם נציג נבחר אחד מבין התלמידים.

משרד החינוך חתם עם כל חבר נאמנים בנפרד על הסכם להפעלת בית הספר. הסכם זה נקרא בקיצור צ'ארטר, ומכאן שמם הכללי של בתי הספר המופרטים. בחזון הגדול, חבר הנאמנים היה עצמאי לחלוטין. הוא קיבל מהממשלה את התקציב הכולל להפעלת בית הספר (bulk funding) בהתייחס לכל ההוצאות. למשל, חבר הנאמנים הוסמך לקלוט מורים, גם אם היו חסרי הסמכה, לקבוע את שכרם ולהעניק למצטיינים שבהם גמולים מיוחדים. הוא היה אחראי לקביעת התכנית החינוכית של בית הספר, כמו גם על תחזוקת המבנים, רכישת הציוד הנדרש, הסעות וכך הלאה.

התקווה הייתה שאם בתי הספר ישוחררו מהבירוקרטיה, ויקבלו בעצמם את כל ההחלטות, הם יוכלו לשרת בהצלחה את "צרכני החינוך". דובר על כך, שאמון מלא באנשים, בהורים ובמורים, יעודד יזמות, עצמאות ואחריותיות, וכמובן יניב חינוך טוב יותר לילדים.

ההפרטה לא הניבה חירות אזרחית

על מה שקרה בפועל ניתן ללמוד ממסמך בשם: "בתי הספר של המחר, הטעויות של האתמול?", שנכתב לאחר עשרים שנות ניסיון. החירות האזרחית, כך מסתבר, לא הייתה כה מבוקשת. בתי הספר שזכו להערכה הגבוהה ביותר (שיותר הורים רצו לשלוח אליהם את הילדים), היו בתי הספר השמרניים ביותר. אלה של מעמד הביניים הגבוה, בשכונות המבוססות, שההורים שאפו שילדיהם יהיו מוכנים לחיים, במובן הקפיטליסטי של המילה. בהתאם הונהגה בהם משמעת תקיפה, הפרדה מגדרית, דרישות לימודיות גבוהות וכדומה. האוטונומיה לא עודדה חדשנות חינוכית, אלא דווקא געגועים לעבר. גם הצורך לעמוד במבחני הסטנדרטים (בהמשך), צמצמו עד מאוד את חופש היוזמה של הצוות החינוכי.

הניהול העצמי באמצעות חבר הנאמנים לא צלח. התברר שמרבית ההורים עסוקים בפרנסתם, ואינם מתעניינים, או שאינם פנויים להתנדב ולקחת חלק פעיל בקבלת ההחלטות. היה קושי של ממש לאייש את חבר הנאמנים. מי שכבר היו פנויים לדבר, היו על פי רוב חסרי ניסיון ורקע מקצועי, לא בתחום החינוך, וגם לא בתחום הניהול. לא פעם, היו אלה אנשים שחיפשו עמדות כוח ושליטה, ובהתאם חבר הנאמנים הפך למבצר מסוגר ובלתי שקוף, שרק הרחיק את הקהילה ממעורבות בחיי בית הספר.

הכסף לא נוצל טוב יותר. ראשית, התכנית לא כללה הגדלה של התקציב, אלא רק את העברתו מידי הממשלה לידי חבר הנאמנים. שנית, כפי שכבר נכתב, בחבר הנאמנים ישבו אנשים בלתי מקצועיים, אשר לא בהכרח ידעו לנהל את התקציב ולקבל החלטות כלכליות נכונות. ולבסוף, במשק מופרט נדרש בית הספר הבודד לרכוש את כל הדרוש לו בסביבתו הקרובה. בסביבה זו (ובמיוחד בפריפריה) ההיצע נמוך וכוח המיקוח של הלקוח היחיד הוא קטן, מצב שמוביל לעליית מחירים. בנוסף, נוצרו אין ספור בעלי תפקידים שמתווכים בין בית הספר לבין נותני השירותים: אנשי שיווק, ייעוץ וניהול ששירתו חברות הסעות, ניקיון, שמירה, ספרים, מחשבים, רהיטים וכך הלאה. כל אלה גזרו את חלקם בעסקה, והקטינו את סכום הכסף שנותר בסופו של דבר להפעלת ההוראה והחינוך בבית הספר.

הבירוקרטיה לא צומצמה. משרד החינוך החדש אמנם היה אחראי רק על קביעת המדיניות, אולם לצד זה הוא נדרש להפעיל רגולציה על בתי הספר, לוודא שהמדיניות אכן מיושמת. כדי לבדוק זאת, נדרש המשרד להמציא סטנדרטים ודרכי מדידה, שיעידו עד כמה בית הספר עומד בהסכם הצ'ארטר שנחתם איתו. משרד החינוך החדש התמלא פקידים שהיו עסוקים בקביעת מדדים ובאיסוף דוחות ביצוע ומבחני מדידה. המורות והמורים, שקודם סבלו מעודף פיקוח מצד אנשי המקצוע במשרד החינוך, סבלו עתה מעודף פיקוח מצד פקידי שיטור, שכל עבודתם הייתה למלא טפסים.

הלקח לישראל

לאור הכישלון צמצמה הממשלה במהלך השנים את היקף ההפרטה. החובה להעסיק מורים מוסמכים הוחזרה בשנת 1996, רישום התלמידים לבתי הספר לפי אזורי מגורים הוחזר ב-1998, ומדיניות התקצוב הכולל (bulk funding) הופסקה בשנת 2001. השבוע, כאמור, נקברה סופית ההפרטה, עם ההחלטה על סגירת בתי הספר צ'ארטר הבודדים שעוד נותרו, וצמצום מדיניות הסטנדרטים.

מה הלקח? הפרטה היא מהלך כלכלי שמרע את השירות הציבורי ומעלה את מחירו. העטיפה של ההפרטה בתועלות חברתיות או חינוכיות היא שקר. מערכות החינוך שהופרטו לא הוכיחו ניצול טוב יותר של הכסף, שיפור בטיב החינוך או התאמה טובה יותר לצורכי ההורים. האמת, שלא צריך בשביל זה לנסוע עד ניו זילנד. עשרים שנות הפרטה זוחלת של החינוך בישראל לא הניבו גם כאן שום כלום חינוכי או חברתי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf