כך החלום להיות מתמטיקאית הפך אותי לפמיניסטית

כותבת אורחת: שני כהן

התחלתי תואר ראשון במתמטיקה בגיל 16. הגעתי לזה די בטעות; הייתי טובה במה שנקרא ׳מתמטיקה׳ בתיכון, והיה לי הרושם שהדמיון בשם מעיד על דמיון אמיתי – אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. התברר שלא כמו המקצוע בבית הספר, בו הייתי טובה ונהניתי מהסיפוק שבהצלחה, במתמטיקה אקדמית הייתי מאוהבת לחלוטין. חשבתי שזה הדבר היפה בעולם ושאני בין האנשים בני המזל ביותר כי מצאתי תחום שכל כך מעניין אותי. הייתי בטוחה שזה מה שאעשה בחיי הבוגרים.

את רוב העשור שחלף מאז העברתי בחוגים למתמטיקה, בהם הייתי בין נשים בודדות. בסוף התואר הראשון החלום היה חד מתמיד. עד שלב זה הצלחתי לסנן את האלמנטים שמרחיקים נשים והייתי נחושה להפוך למתמטיקאית. ההתעלמות מהנושא המגדרי דרשה מאמץ; אפילו כשכבר הייתי פעילה פוליטית, הייתי אומרת לעצמי שקיימות נשים שמופלות אבל זה לא קשור אלי, אלו נשים אחרות, וזה נושא שפשוט לא מעניין אותי. זה נבע משילוב של תפיסה ילדותית של מי שבאה ממקום פריבילגי, של ״אני יכולה לעשות הכל״ וסיטואציה חברתית בה רוב הזמן הייתי אישה יחידה בין גברים ומאוד רציתי להאמין שאני כמו כולם.

מדי פעם שואלים אותי אם הסיבה שהלכתי ללמוד מתמטיקה היא כי אני פמיניסטית, האמת היא הפוכה – למדתי את החשיבות של פמיניזם במהלך התארים השניים; למדתי אחד בקיימברידג׳ ואחד באוניברסיטה העברית.

מורכב להסביר תחושה, יחס והתנהלות כללית. אתאר כמה דוגמאות, לא כי הן היו העיקר – אלא כי הן יכולות לעזור לצייר את התמונה הכללית.

> מחקר: נשים בישראל משכילות יותר ומרוויחות הרבה פחות

יש לך רומן עם המרצה?

בקרב הסטודנטים, אחד הביטויים לתחושה הכללית ולמודעות התמידית שאת "חריגה" הוא היחס הרב למראה של נשים, כשרבים מהסטודנטים למתמטיקה מתגאים בכך שהם עצמם לא משקיעים טיפת מחשבה במראה שלהם. שמעתי הרבה שאני לא נראית חכמה, לעתים כ״מחמאה״. בתקופתי באוניברסיטה העברית הסבירו לי מפורשות שאני נראית טיפשה כי אני לובשת שמלות ומתאפרת.

התחושה הכללית היא שאף אחד מסביב לא ממש מעריך אותך. את בסדר – אבל את לא נורא חכמה. משניים מהפרופסורים בתחום שלי בארץ קיבלתי תחושה קבועה שלא ברור להם מה אני עושה בהרצאות, בהן במקרה הטוב הייתה עוד אישה אחת חוץ ממני. ניכר שנגרם להם חוסר נוחות מניסיונות לדבר איתי, להתנהל בסביבתי, ושהנוכחות שלי נורא משונה להם. אחד מהם היה באופן קבוע פונה אלי בשיעור מיוזמתו ושואל ״שני, הבנת?״. השני בעיקר התעלם מקיומי. מקרה אחד בלט, בו המרצים וכל תלמידי הדוקטורט הלכו לבית קפה אחרי ההרצאה, בארגון אחד המרצים האלו. התברר לי בהמשך שכולם מלבדי הוזמנו להצטרף (גם אם בחרו שלא). הייתי האישה היחידה בסיטואציה.

בפועל, הייתה מעין קליקה שכללה את המרצים האלו וכמה סטודנטים – ולא היה לי סיכוי להיות חלק ממנה. בשיחות על הנושא עם סטודנטים אחרים, התגובות היו סקפטיות במקרה הטוב. סטודנט אחד השתכנע לגבי אחד המרצים רק כשהוא במקרה שמע אותו מתבטא בצורה מזלזלת לגבי נשים שלומדות מתמטיקה, בערך שנתיים אחרי שהעליתי את זה מולו לראשונה. עד אותו רגע הוא לא האמין לי.

בתקופת הלימודים שלי בקיימברידג׳, חברה שמעה שאין לה סיכוי להתקבל לדוקטורט אצל המנחה שחלמה ללמוד אצלו כי הוא מקבל רק גברים צעירים שמזכירים לו את עצמו. היא אכן לא התקבלה. לי דווקא היה שם מנחה מדהים. הוא עזר מאוד, ענה לכל שאלה בהמון סבלנות. בשלב כלשהו החברים שלי ללימודים התחילו להתבדח שיש בינינו רומן. המקרה הזה לימד אותי שאפילו במקרה בו מרצה כן תומך באישה, לסביבה זה קשה לעיכול.

שקר השקיפות המגדרית

אחד הגילויים הכי מפתיעים מבחינתי היה שהרבה מהסטודנטים מעולם לא נתנו את דעתם לנושא המגדרי. מיעוט הנשים במתמטיקה לא נראה להם כמו דבר חריג אלא דווקא כמו המצב הנורמלי, ואולי זה מה שמעיד על עומק הבעיה יותר מכל.

בקרב אלו שמודעים לבעיה, ההסבר הנפוץ למצב הוא היציאה לפוסט דוקטורט, שנשים בשנים האלו בחייהן רוצות להקים משפחה ולכן מוותרות. יתכן שעבור הרבה נשים זה היה שלב העזיבה. גם אם כן, זאת רק הדחיפה הקלה החוצה כשאת כבר על מפתן הדלת ובקושי מצליחה להיזכר למה את רוצה להיכנס.

בכל זאת ההסבר הזה מעניין; הוא שם את האחריות למצב על הנשים עצמן והבחירות שלהן, מדגיש שקריירה היא פשוט לא הדבר העיקרי מבחינתן ומחזק את היוקרה של האקדמיה שיש צורך לעשות 'ויתורים' בשביל להצליח בה. פתרון קסם ממש.

פגשתי גברים רבים שהתקדמו בלימודי המתמטיקה באופן ״טבעי״. אני לא מכירה נשים כאלה. אצל מי שנשארה, כמו אצל מי שעזבה, התהליך כלל המון התלבטויות, קשיים, תחושת בדידות וחוסר שייכות. אני התחלתי כמו הגברים, התחלתי כשמתמטיקאית היה הדבר היחיד שרציתי להיות כשאגדל. שינויים מגוונים שעברתי בשנים האלו גרמו לי לעזוב בסופו של דבר, אבל אין ספק שהסיטואציה כאישה בתחום גורמת לך לשקול שוב ושוב אופציות אחרות. מי שנשארת לטווח הארוך, היא מי שאין אף אחד שיכול לפקפק ביכולות שלה, היא מספיק נלהבת ממתמטיקה וגם נחושה לנהל את המאבק.

> אלימות מגדרית בבתי ספר זה לא "צחוקים", וגם הבנים נפגעים

המפסידים האמיתיים

הטריגר שגרם לי לכתוב את זה עכשיו הוא סטטוס חמוד של חבר פייסבוק על היחסים שלו עם חוקר איראני ואיך אין גבולות במחקר מדעי – וזה הקפיץ לי פיוז. התפיסה שהאקדמיה היא מקום טהור בו המחקר המדעי והכישרון הם כל מה שחשוב, היא הקונצנזוס שמשתיק לרוב כל ביקורת על היחס לנשים. אלי הופנו לא פעם אמירות בסגנון – את זו שמעלה את הנושא ומתייחסת לאנשים לפי המגדר שלהם, אנחנו לא חושבים על זה בכלל!

הערכה של עמיתים היא דבר חשוב בכל סביבה אנושית – אין בזה רע עקרוני. אולם, אלו המקומות בהם המבנים החברתיים, הדעות הקדומות והקיבעונות, באים לידי ביטוי. מודעות היא הדרך היחידה שאני מכירה להתמודדות עם הבניות מסוג זה, שיש לכולם. אשליית האובייקטיביות היא האויב הכי גדול של הניסיון לתיקון, היא זו שהופכת את האקדמיה לכל כך הרבה יותר גרועה מכל סביבה אחרת שהייתי בה – גם כאלו בהן היה מספר זעום של נשים.

הבעיה לא נעוצה רק בעובדה שהאקדמיה היא מוסד ממשלתי שממומן מכספי מסים, ולכן שימושו בין היתר ככלי לשימור מבנים חברתיים היא מחרידה. כי האמת היא שזה פשוט מטופש. זה לא סיפור עם קורבן, אין איזו טרגדיה בקשר לנשים שנשרו ממתמטיקה במשך השנים. הנשים שהכרתי ועזבו הן כולם מבריקות, מוכשרות מאוד, והמשיכו לעיסוקים אחרים שהן אוהבות ותעשנה בהם עבודה מצוינת.

הן לא המפסידות – המפסידה היא המתמטיקה האקדמית, שמצליחה בכוחות עצמה להבריח את מי שיכולות להיות מתמטיקאיות נפלאות ובכך ממחישה כמה שכל ומצוינות אקדמית אובייקטיבית הן ממש לא, באמת, העיקר מבחינתה. לכן המאבק הזה לא צריך להיות מאבק של נשים – אלא מאבק של הממסד המתמטי האקדמי, שאם ימשיך להיות כל כך נפוח מעצמו – חסר כל סיכוי לזוז לכיוון המאה ה-21.

שני כהן היא בוגרת תואר שני במתמטיקה, היום עובדת בהייטק בפיתוח אלגוריתמים, פעילה פוליטית במפלגת מרצ.

> חבריי המורים, אל תיכנעו למסע ההפחדה של בנט