newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גברים, די לצופף שורות

זו האחריות שלנו להיאבק באינסטינקט הגברי שלא מאמין לנשים, שמחפש את היד הזדונית ששלחה אותן להעיד נגד מי שתקף אותן. מכתב פתוח ליגאל סרנה שמיהר לגבות בפומבי את חברו נתן זהבי

מאת:

העיתונאי יגאל סרנה, אדם רב זכויות באמת, פרסם אתמול סטטוס של נתן זהבי בעמוד הפייסבוק שלו. נגד זהבי פורסמו בימים האחרונים עדויות של שתי נשים על כך שהטריד אותן מינית לכאורה. סרנה התייצב לצד חברו וכתב שהוא מכיר את זהבי ואת הפה ג'ורה שלו. עוד הוא כתב שהעדויות המתפרסמות לאחרונה על תקיפות מיניות הן חשובות. אבל אז הוא העלה גם "שאלות" לגבי העובדה שגל החשיפות מופנה אל גברים מתנגדי משטר. זהבי הרי עוסק ברדיפה "הפושע הגדול מכולם", אולי יד נעלמה מעורבת בעדויות נגדו? תוהה סרנה. אז כתבתי לו הודעה ארוכה מאוד ובו והסברתי מדוע הוא צריך למחוק את הפוסט הזה:


יגאל יקר,

אני לוקח אוויר וכותב לך אחרי שקראתי כמה פעמים את הסטטוס שפרסמת על הנשים שהעידו כי נתן זהבי תקף אותן. אני פונה אליך כי זה סטטוס רע, רע מאוד, שלא היה צריך להיכתב, ומשנכתב צריך להימחק, אני מקווה שתקשיב.

אתייחס בהמשך בקצרה למה שכתבת על נתן זהבי עצמו, אבל עיקר הסטטוס שלך הוא האמירות הכלליות. בחרת במילים הנכונות: קראת לגל ההאשמות הנוכחי "חשוב" ו"הכרחי", קראת לטיהור, אבל ה"אבל" שכמובן מיד הגיע האפיל לחלוטין על המילים האלו. ה"אבל" שלך הוא החשש שמסתנן לכאן גל של רדיפת מתנגדי משטר. זהבי רודף את נתניהו, אז אולי "יד זדונית" שלחה את הנשים האלו להעיד?

בעודי בא להתווכח עם השורה התחתונה הזאת אני מבין שבעצם זה בכלל לא העניין. הפוסט שלך רע ושגוי לא בגלל שהוא לא מבוסס סטטיסטית או לוגית. הפוסט שלך פסול מוסרית, וזה התחיל עוד לפני התהיות הפוליטיות שהעלית:

שתי נשים סיפרו לכתבת גל"צ הדס שטייף שהן הותקפו מינית. הן סיפרו על "נשיקה" כפויה ואלימה, הן דיווחו על מין בלי הסכמה, מתוך שכרות, על התפכחות כואבת מהאלכוהול וההתמודדות עם ההבנה שהן הותקפו מינית. אלו סיפורים קשים, יגאל, והכשל המוסרי הגדול היה שבמקום לחשוב על אותן שתי נשים בו ברגע, במקום להקשיב להן, במקום לכאוב או לזעוק, במקום להציע עזרה או פיצוי, במקום לחשוב על המחיר העצום שהתלונות האלה יכולות לגרום, במקום לחשוב על הקושי להעיד – במקום כל אלו אתה חשבת על דבר אחד: אתה חשבת על ביבי.

וזו טעות חמורה, כי גם אם כל מה שכתבת נכון, ורוב מוחלט של הסיכויים שלא, אבל גם אם כן – ביבי הוא לא הסיפור.

> הפעם הראשונה שהעזתי להתעמת עם מי שהטריד אותי

תגובה טיפוסית של גברים לקמפיין MeToo. יגאל סרנה (רובי קסטרו / פלאש 90)

תגובה טיפוסית של גברים לקמפיין MeToo. יגאל סרנה (רובי קסטרו / פלאש 90)

אני לא יודע מה התגובה ה"נכונה" לעדויות כאלה, אבל די ברור לי מה מאפיין את כל התגובות הלא-נכונות: כל התגובות האלו לא מתייחסות לנשים שהותקפו ולמה שעובר עליהן, כל המגיבים האלה חשבו שלהגיד את הדבר הלא מאוד מבוסס שלהם יותר חשוב מאשר לעצור רגע ולהקשיב.

תגובה כזאת שמה אותך יגאל הרבה יותר קרוב "אליהם" ממה שאתה רוצה להיות, וזה קריטי בגלל שזו תגובה טיפוסית, מקובלת, של גברים בקמפיין הזה ובכלל. זה נוראי, זה כוחני, זה חייב להיפסק. וזו הסיבה היחידה שאני מרשה לעצמי לבקש, להפציר – אתה יודע מה? לדרוש ממך להוריד את הפוסט הזה. אני הרבה יותר צעיר ממך, הרבה פחות מותקף ממך, אני פונה בתור גבר שאתה לא מכיר בכובע היחיד שאני מרגיש שווה אליך: אנחנו, הגברים, חייבים להפסיק עם זה. חייבים.

השבוע שמעת נשים שמדברות על חבר, מכר, אדם שחשוב לך. הן סיפרו שהוא עשה דברים נוראיים. אני לא יכול לדמיין, לשמחתי, את האגרוף בבטן ברגע שנודע שמדובר בחבר. למרות שברור לי שהאופציה שזה יקרה גם לי קיימת ואפילו סבירה, אני לא יודע לעוץ לך עצות "מקצועיות" מה לעשות מול החבר שלך, מה לעשות מול המתלוננות. אבל אני כן מרשה לעצמי להגיד לך מה לא לעשות:

ראשית, כאשר סיפורים כאלה על השולחן אז אפשר לא לדבר על לב הזהב שלו ועל הפה ג'ורה שלו. יש סיכוי טוב מדי שהלב הטוב הזה פגע בהן. שהפה ג'ורה הזה היה תוקפני ולא לעניין. אתה יכול לדבר עם חבר שלך, לבדוק לשלומו, לשמוע, לייעץ. אבל הגיבוי הפומבי נשמע כמו גיבוי לתקיפות.

שנית, אל תחשוד בהן. תזכור את המחיר שנפגעות ומתלוננות משלמות, תעצור ותקשיב לסיפור כולו, תבדוק עם עצמך אם זוהי התנהגות שמקובלת על חברך, מקובלת אצלך.

ולסיום – כתבת ש"יש להיות ערניים" לאופציה שהנשים המעידות על התקיפה שהן עברו הן שקרניות שנשלחו על ידי השלטון. וכאן אתה טועה, יגאל, טעות קשה: אנחנו כל כך ערניים לאופציה הזאת כל הזמן. גדלנו להיות ערניים אליה, לימדו אותנו לבדוק כל מילה, לחפש את השקר. הפוך סרנה. בדיוק להפך: זו האחריות שלנו להיאבק באינסטינקט "הגברי" שלא מאמין, חושד, מבקר, מעקם פרצוף, מגונן, מצופף שורות ולא מקשיב. ואת האופציה הזאת צריך להוריד מהשולחן.

> גם אני עדיין לומד איך להשתחרר מהסקסיזם שלי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf