newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסדרה "נביאים": כשפוליטיקת הזהויות מאבדת הקשר היסטורי ופוליטי

סדרת סרטוני היו-טיוב מציגה מגוון קולות של פעילות ופעילים מזרחים המדברים על זהותם. ללא היסטוריית המאבק המזרחי וללא קונטקסט פוליטי, הסדרה מעלה הרהורים על סיכויי ההצלחה של המאבק המזרחי

מאת:

אם ביקשו היוצרים אלעד בן אלול ויוסי בראומן לעורר תשומת לב, שלא לומר פרובוקציה, סביב סדרת סרטוני היו-טיוב החדשה שלהם, הם לא יכלו לבחור לה שם טוב יותר: השם "נביאים" אוצר תמהיל אפקטיבי של יומרנות והבטחה, שבהחלט מגרה את הסקרנות מספיק כדי להיכנס ולבחון את התוצר. הוסיפו לזה את העובדה שה"נביאים" המדוברים הם פעילות ופעילים מזרחים צעירים המדברים במונולוגים בני שש-שבע דקות על זהותם המזרחית, אולי הנושא הנפיץ ביותר בשיח הישראלי כיום, ותקבלו את אחד מתפוחי האדמה הלוהטים שאפשר לזרוק לרשת.

והרשת אכן הגיבה בהתאם: מאז עלה הפרק הראשון בסדרה לפני כשלושה חודשים, חוללה הסדרה לא מעט דיונים יוקדים בפייסבוק, שבחלקם אף חצו את נקודת הרתיחה. לצד הסופרלטיבים הרבים, נשמעו גם קולות ביקורתיים יותר, שלחלקם הייתי שותפה.

העמדה הזו איננה עמדה פשוטה הן מול היוצרים והן מול המשתתפים: מול היוצרים, כיוון שהנטייה האינטואיטיבית היא לפרגן לכל יצירה מזרחית, ומול המשתתפות והמשתתפים כיוון שמדובר בחברים ובשותפים למאבק המזרחי וזה אף פעם לא דבר נוח למתוח ביקורת פומבית על חברים ועל שותפים. היו שאמרו מפורשות שצריך להימנע מכך. אני לא חושבת שגישה זו עושה חסד לא עם היוצרים ולא עם המשתתפים: כל המשתתפים בסרטונים, פעילות ופעילים עם תודעה מנוסחת היטב, הם אנשים פוליטיים שפועלים במרחב הפומבי, כיאה לפעולה פוליטית. על כן דיון פומבי ומנומק בעמדותיהם הוא גם כן חלק מאותה הפעולה הפוליטית עצמה. ובאשר ליוצרים, אין לי כל ספק כי סדרה שניכר כי הושקעה בה מחשבה רבה ואשר מבקשת לעורר דיון ציבורי ראויה ליותר מאשר ציפוף שורות של מקהלת מוחאי כפיים. דוקא מתוך כבוד עמוק לעשייה שלהם, הם ראויים לדיון נוקב יותר ביצירתם.

> שנה לצוק איתן: כך נעלמו הפלסטינים מהשיח המזרחי החדש

צריך להקדים ולומר שהסדרה מביאה מניפה רחבה של קולות מזרחיים צעירים שלא נכון יהיה לשים את כולם בסל אחד: הן מבחינת הפרישה הגיאוגרפית של המשתתפים, המשתרעת מיקנעם ועד באר-שבע, והן מבחינת הנושאים בהם מתמקדים המשתתפים והרפרנסים התרבותיים והפוליטיים שלהם, הנעים על הציר שבין זוהרה אלפסיה והיפ-הופ אמריקני שחור. ועם זאת, ברור גם שבחירת המשתתפים לא היתה אקראית, והיא הוכתבה על ידי היגיון פנימי מודע של היוצרים. כפי שניסח זאת בן אלול בראיון לרוויטל מדר, נעשה ניסיון לייצר סדרת רשת "עם משהו אורבני, צעיר, רדיקלי, ודיאלוג לא מצונזר ולא מתנצל״.

בכלל, עושה רושם שעמדת ה"לא מתנצל" הפכה למוטיב מרכזי בקרב חלקים נרחבים מהשיח המזרחי החדש. אין בכך, כמובן, כל פסול: האפשרות לנסח תודעה מזרחית ריבונית, שיודעת לזהות ולנתח את המציאות המזרחית בישראל בכלים ביקורתיים מבלי להרגיש צורך "להיות נחמדים" היא נקודת מוצא חשובה וחיונית למאבק. עם זאת, מצפייה בפרקי הסדרה עולות כמה שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת, הקשורות כולן באופן כזה או אחר בקונטקסט שבו הדברים נאמרים. אני מבקשת להתייחס כאן לשתי העיקריות בעיני:

הקונטקסט המזרחי

כמעט כל המשתתפות והמשתתפים בסדרה מדברים על העוולות והדיכוי מהם סבלו וסובלים המזרחים בישראל, בין אם באמצעות הסללה במערכת החינוך, מחיקת הזהות היהודית המזרחית, המחיקה התרבותית, ועוד. אלה כמובן דברים נכונים ותקפים, בוודאי כשהם משולבים בסיפורים האישיים של הדוברים. אבל כאשר הם נאמרים כ-16 שנים אחרי פרסום ספרו של סמי שלום שטרית "המהפכה האשכנזית מתה: הרהורים על ישראל מזווית כהה", למשל, ועטופים באצטלה חתרנית כאילו הם נהגים כאן בפעם הראשונה, אי אפשר שלא להרהר בסיכוייו העגומים של מאבק שכמו מתכחש לשרשרת המחשבתית שקדמה לו ומתעקש להמציא את עצמו מחדש, מאפס. לא מדובר כאן בשיקולי אגו של הדור הוותיק יותר המבקש לעצמו קרדיט; מדובר בשאלת אפקטיביות של מאבק ש"נתקע" בשלב הגילוי של הדיכוי, במקום להפוך את הידע והניסיון המצטבר של קודמיהם לפלטפורמה לצמוח ממנה הלאה, לנסח יעדים, מטרות, דרכי פעולה, זיהוי שותפויות, וכו'.

אפקט נוסף ולא פחות בעייתי של תופעה זו הוא חוסר היכולת להשתחרר מהמבט האשכנזי, המסומן כ"אחר" האולטימטיבי מולו בונה השיח הזה את זהותו כמושא העוול. ליתר דיוק, השמאל האשכנזי, שהפך לשם הגנאי הנקלה ביותר עבור חלקים מדוברי השיח המזרחי החדש. יוצא דופן מובהק בסדרה הוא ברק כהן, המקפיד לדבר על הממסד ולא על אשכנזים. מבחינה זו כהן מציג עמדה חתרנית אמיתית, המתנגדת לכל הקונסטלציה הלאומית-חילונית-ציונית מיסודה, על המזרחים והאשכנזים שבה. אבל כמעט כל הדוברות והדוברים האחרים מזהים את השמאל האשכנזי כאחראי הבלעדי – עד היום – לדיכוי המזרחי. "לא מבינים למה הנוער שלנו הוא נוער אבוד"?, שואל אבי מוטהדה ומשיב: "הוא אבוד כי אתם עשיתם אותו פושעים, נקודה", ומכריז כי הוא "לא רואה כבר שום טעם להמשיך לדבר עם האשכנזים". זכותו של מוטהדה, כמובן, להחליט מי בר שיח ראוי ומי לא, אבל ההתעקשות שלו ושל אחרים להמשיך ולזהות את השמאל האשכנזי כאחראי היחיד למצב המזרחים כיום, אחרי שדורות שלמים של מזרחים בעיירות הפיתוח והפריפריה צמחו במערכת חינוך שהיתה תחת שרביטם של שרים מהימין, מסרסת את היכולת להתמודד עם המציאות הזו באופן ריאלי ומפוכח.

הקונטקסט הפוליטי    

אם השמאל האשכנזי הפך לסוג של אובססיה אצל חלקים מדוברי השיח המזרחי החדש, הרי שהפלסטינים במקום בעייתי אף יותר. בעבר כתבתי על היעלמותם של הפלסטינים מהשיח המזרחי החדש. אחרי צפייה בכמה מפרקי הסדרה 'נביאים', הבנתי שהתעלמות מהפלסטינים היא כנראה עוד האופציה הטובה. אם עד עכשיו התעלמנו מהם, כעת הפלסטינים הופכים לבליסטראות שאנחנו יורים על האשכנזים.

ככלל, אין הרבה התייחסות לפלסטינים אצל משתתפי הסדרה. ככה זה כנראה כשעסוקים כל הזמן באשכנזים. אחדים מהם מדברים על "הימים הטובים ההם", כאשר מזרחים וערבים חיו אלה לצד אלה באידיליה, עד שבאו – נכון, האשכנזים. גם כאן יוצא דופן הוא ברק כהן ששם גם את ההתרפקות הזו בקונטקסט פוליטי אקטואלי יותר: "הסבתא שלי לא פחדה מהשכנה הערבייה, והערבייה לא פחדה שסבתא שלי תשים אותה במעצר מנהלי". כלומר כהן כבר מכניס לכאן את ההכרה בהקשר הפוליטי שבו קבוצת הרוב היהודית, אליה משתייכת גם סבתו, מתעמרת בקבוצת המיעוט הערבית אליה משתייכת שכנתה הערבייה. היררכיית הכוח הנוכחית, המציאות הפוליטית הזו לא נעלמת מעיניו של כהן גם כאשר הוא מתרפק על יחסי מזרחים-ערבים מימים עברו.

ההכרה בקונטקסט הפוליטי הזה הולכת לאיבוד באופן מטריד בעיקר בשני הפרקים בכיכובם של הפעילה אור סיונוב והסוציולוג איתמר טובי. בשני המקרים, הפלסטינים מגוייסים ככלי רטורי במערכה נגד עוולות האשכנזים.

גם סיונוב, כמו ברק כהן, מגייסת את סבתה כדי לדבר על "הימים הטובים ההם", אבל הסיפור של סיונוב שונה בתכלית: בסיפור של סיונוב, הסבתא והשכן הפלסטיני היו יושבים בסוף כל יום לשתות כוס תה בצוותא, אחרי שהיא היתה מטיחה בו "מוות לערבים" והוא היה מטיח בה "איטבח אל יהוד". אני לא יודעת אם מדובר בזיכרון קונקרטי או ברטוריקה שבאה לנסח איזו אג'נדה פוליטית; כך או כך, בסיפורה של סיונוב הקריאות "מוות לערבים" ו"איטבח אל יהוד" הן כמעט סוג של תבלין פולקלוריסטי לסיפור הידידות המרגש בין סבתה לבין שכנה הערבי.

אם אצל סיונוב השכן הערבי בסיפור עוד נמצא על אותה המדרגה ביחד עם הסבתא המזרחית, הרי שאצל טובי, הפלסטיני כבר "משתדרג" כמעט לחלק מההגמוניה. אחרי שהוא קובע שבניגוד למזרחים, הפלסטינים לא עברו שבר תרבותי, הוא מתעכב גם על רמת ההשכלה של הפלסטינים בישראל לעומת המזרחים וקובע כי "מי שמגיע לאוניברסיטאות זה אשכנזים ופלסטינים". כמעט מפתה להתקנא במצבה של אוכלוסייה פריבילגית זו שבניה הם כולם "רופאים ומהנדסים", כדבריו.

טובי הוא מתנחל ממעלה אדומים. יוצרי הסדרה, לעדותם, עשו סדרה על "השמאל המזרחי האמיתי", או כפי שאומר בראומן "מאז שהתחלנו לעשות את הסדרה הזו, פתאום אתה מגלה שיש פה שמאל אמיתי, שמאל שלא יכול לצאת החוצה כי הוא שקוף״. איך הדברים מתיישבים? ובכן, פשוט מאוד: גם כאן האשכנזים נחלצים לסייע. טובי מאמין שהעוולה של האשכנזים שיושבים בבתים ערביים מ-48' גדולה לאין ערוך מזו של מתנחלי 67', ובכל מקרה, "ההתנחלויות הם מדינת הרווחה האמיתית".

שלא במפתיע, גם טובי מגייס את סבתו לסיפור: "יש מואזין מול החלון של המטבח של ההורים שלי. אני מדבר ערבית, ההורים שלי מדברים ערבית עם ה… יש פה איזה כפר. סבתא שלי אומרת שזה כמו במרוקו".

כמו במרוקו. המפגש בין מתנחלים יהודים לבין השכן מהכפר עלום השם יכול להידמות למפגש יהודי-ערבי במרוקו רק אם הוא מתקיים בוואקום פוליטי נטול כל הקשר. בדיוק כשם שההכלה שמגלה סיונוב כלפי קריאת ה"מוות לערבים" יכולה להיחשב לחיננית רק במציאות נטולת הקשר פוליטי. אבל הוריו של טובי נמצאים בשטחים הכבושים בחסות צבא כוחני ומערכת חוקי אפרטהייד דרקוניים ובהקשר הזה הם פוגשים את השכן הערבי, והסיפור של סיונוב מסופר במציאות שבה "מוות לערבים" איננו מטבע לשון לא מוצלח אלא מדיניות ממשלתית כמעט מוצהרת. רק לפני שנה ישראל חוללה בעזה טבח חסר תקדים; האם באמת אפשר עדיין לגלות סלחנות מחוייכת כזו לסיסמאות שטנה מסוג הזה כחלק מהניסיון להסיר מעל המזרחים כל אחריות לחלקנו בדיכוי הפלסטינים, וכדי להקל על עצמנו את המלאכה אף להפוך את הפלסטינים לשותפים של האשכנזים להגמוניה?

פוליטיקת הזהויות היא דבר רב כוח. היא מזמינה ניתוח מפוכח יותר של היררכיות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ותרבותיות, והיא גם מאפשרת העצמה פנים-קהילתית שגם היא רבת ערך וחשובה. אבל אחרי כל זה, פוליטיקת הזהויות היא רק כלי במאבק, ולא יכולה להפוך למטרה בפני עצמה. כשהיא נתקעת בשלב "הגילוי" והזעם, היא הופכת לעקרה ומשמימה. כשהיא מתנתקת מההקשרים הפוליטיים שבתוכם היא מתנהלת, היא גם הופכת לפגומה מוסרית.

 > איך תקדם מירי רגב תרבות מזרחית בלי לדבר על שמאל מזרחי?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf