להיות סוהר דרוזי בכלא הדרים ולהבין שאתה פלסטיני

כותבת אורחת: תמר הגר

יָאמן אמר שהוא גילה שהסיפור שסיפרו לו כילד שהדרוזים יזמו ברית עם היהודים שהקימו את המדינה ב-1948, הוא המצאה חלקית או שקר, תקראו לזה איך שתרצו.

ישבנו באולם של המתנ"ס של בית ג'אן על כסאות פלסטיק. יאמן התעקש לעמוד למרות שהביאו לו כיסא. הוא אמר שהוא מדבר יותר טוב ככה וחייך. את השקר, הוא אומר, גילה בהדרגה. זה התחיל כשהוא היה סוהר בשירות בתי הסוהר בכלא הדרים. הסטודנטים שהיו ברובם יהודים, הקשיבו לו דרוכים, בדממה, בסקרנות ובאמפתיה. כל חייו הוא חלם להיות חייל בצה"ל, אבל משום ששני האחים שלו ששרתו בצבא נהרגו בשתי מלחמות שונות, הוא לא יכול היה להתגייס. הוא לא אמר מי מנע ממנו – המשפחה או הצבא, אבל אף אחד לא שאל.

הוא התחיל ללמוד עריכת דין עוד כשהיה סוהר. בגלל המשמרות הנוחות, הוא התעקש לעבוד דווקא באגף האסירים הביטחוניים וסרב להקשיב למפקדים שלו שניסו להניא אותו בטענה שיהיה לו קשה לעבוד עם מי שנתפסים כאחראים אפילו בעקיפין לזה שהאחים שלו נהרגו.

השיחות המתמשכות עם האסירים יצרו אפקט הפוך: במקום עוינות וכעס, הוא הרגיש קרבה והזדהות משום שהוא הבין שגם הוא פלסטיני. מאוחר יותר כשכבר היה עורך דין, כשהוא קרא בשקיקה את המסמכים הארכיונים שנפתחו לציבור ותעדו את מערכת היחסים בין הדרוזים לממסד היהודי בתחילת ימי המדינה החדשה, הוא גילה את השקרים.

> מה הבעיה בדרישה של הדרוזים לשוויון זכויות?

פלסטיני במדים

הסטודנטים היו מרותקים, גם הם רצו לגלות את השקרים. אפשר היה לדמיין אותו, בחור צעיר ונאה בין מדפים עמוסי מסמכים, מחפש בתוך ארגז ודולה משם דף מצהיב. כולנו רצינו לשמוע מה הוא מצא. אבל אלון כבר הסתכל בו קצת בפקפוק ושון נע באי נוחות בכיסא, כי איך אפשר לתמוך במחבלים פלסטינים. הוא גילה, ככה הוא סיפר, שהיתה בעצם התנגדות רבה בקרב הדרוזים למדינה היהודית, התנגדות דומה לזו של הפלסטינים, רק שהפרטים ההיסטוריים האלה הוסתרו-טושטשו במכוון כדי להציג את קיומה של ברית דמים עם היהודים. ומה שקרה, הוא אמר, שהפכתי לפעיל חברתי פוליטי ואני נלחם היום על זכותם של הדרוזים לסרב לשרת בצבא הישראלי כדי שלא יצטרכו להילחם באחיהם הפלסטינים.

יאמן פינה את מקומו לסמיר שדיבר על הפקעת אדמות של תושבי בית ג'אן. רבים מהתושבים הם קצינים בצה"ל, אמר סמיר. אז איך זה שלמרות השירות הצבאי הדרוזים לא מקבלים את הזכויות האזרחיות שלהם כמו היהודים? התשתית גרועה, אין מספיק תקציבים, צריך תיקון אפליה. ושלא תחשבו שאני שמאלני.

בין סמיר ליאמן אכלנו ופלות ושתינו קפה שחור מריר. אולי היתה זו שעת הבוקר המאוחרת, עברו כבר כמה שעות מאז שיצאנו לסיור באוטובוס של מטיילי קריית שמונה מהמכללה שלנו בצפון, או אולי הסיפורים ששמענו שהגבירו את תחושת הרעב, כי התנועה בין כסאות הפלסטיק לבין שולחן הוופלות התגברה.

גאדי שדיבר אחרי סמיר והציג את עצמו כקצין לשעבר בצה"ל אמר שחייבים לשרת בצבא, שזאת החובה שלנו. הוא לא מצטער שהוא שירת בצה"ל; להפך. וחוץ מזה, בעיניו אפשר להתגבר על האפליה באמצעות תכנון. כמתכנן ערים הוא יודע שתכנון זה פתרון לכל. אם נתכנן מספיק טוב ונבוא אליהם, עם תכנית טובה נשיג את מה שאנחנו רוצים.

אכלנו עוד ופלות, ובייגלה וביסלי ועוגיות, והיה כבר צריך ללכת לאכול צהריים.

אחד הסטודנטים שאל את יאמן למה דווקא סרבנות זה הפתרון. שירות בצבא זאת האפשרות שלכם להמשיך להיאבק על הזכויות שלכם בישראל כי זה הופך אתכם לשותפים. יאמן אמר שאין קשר בין חובות לזכויות ושהוא לא מרגיש שהצבא מייצג אותו, הוא לא רוצה להילחם באחיו הפלסטינים. הוא פלסטיני, למה שילחם. הסטודנט התעקש שהוא מאבד את יכולתו להיאבק על זכויותיו, יאמן התעקש שהוא לא.

> במדינת היהודים שוויון לערבים הוא בלתי אפשרי בהגדרה

לבנה וזעתר, עוני והזנחה

היה כבר מאוחר והיה ברור שנצטרך לאכול בזריזות כי אחרת נאחר למקום הבא. מול המתנ"ס בחוץ ראינו ערימה ענקית של פסולת, ובגלל הרחובות הצרים האוטובוס נאלץ להוריד אותנו בדרך למסעדה. טיפסנו במעלה הרחוב הצר. היה קר והאוויר הצלול צרב את הפנים. לגמתי ממנו בתאווה ובבהילות.

אחר כך האוטובוס ירד בין ההרים הירוקים. כמו באירופה, אמרתי לנוף בחלון. זכרתי את פטמה שחייכה ואמרה שבאירופה העצים באמת יותר גבוהים. הארץ הזאת שלנו היא לא משהו. שעתיים קודם ישבנו בסלון בביתה בבענה ואכלנו פיתות עם לבנה וזעתר וקצת שמן זית. פטמה אמרה שנמאס לה לדבר על חוסר שוויון. היא יודעת שבאנו לשמוע על האפליה, על הגזענות, אבל אין לה באמת כוח לדבר על זה. בענה הוא כפר עני, היא אמרה. בטח ראיתם רחובות צרים, אין תשתיות, הרבה פסולת. רוב האנשים פה הם פועלי בניין כי אין להם הרבה אפשרות לעסוק במקצועות אחרים כמו לרוב הערבים אזרחי ישראל. יש לנו הרבה רופאים ועורכי דין והמון פועלי בניין. וכל מה שאנחנו רוצים זה להתקדם בחיים שיהיה לנו מה שיש לכם, אבל לא נותנים לנו כי אנחנו ערבים. היא יועצת עסקית, אבל בגלל שהיא ערביה אין לה עבודה אז היא עובדת במדינות ערב. וכל פעם שהיא עוברת ליד הישובים היהודים עם הבתים המפוארים והגינות גדולות, היא מקנאה. גם היא רוצה בית חדש וגינה גדולה, אבל אין שום סיכוי שיהיה לה. ועדות הקבלה לא יתנו לי לגור באחד היישובים שלכם והאדמות בכפר שלי הופקעו לטובת המדינה.

אבל יש דברים יותר גרועים, היא אמרה. עברתם ליד רמייה. אתם יודעים שעיריית כרמיאל סירבה לחבר את הכפר לחשמל. בטח חשבו שככה התושבים יתפנו, אבל רובם נשארו. גם אין להם לאן ללכת. זה היה הבית שלהם מזה עשרות אם לא מאות שנים ולמה שיזוזו בלי פיצוי הולם. אז בגלל שאין חשמל יש לבתים גנרטורים, אבל התושבים שגרים בבניינים החדשים שמקיפים את הכפר פנו לעירייה והתלוננו שהגנרטורים מרעישים. אז עכשיו הם יכולים להפעיל אותם רק עד עשר בלילה.

לפני כמה ימים התקשרו לבעלי שהוא רופא, פטמה סיפרה. אחד התושבים המבוגרים נזקק למכונת הנשמה. הילדים שלו הפעילו את הגנרטור למרות שזה היה אחרי עשר בלילה. המשטרה הגיעה ואילצה אותם להפסיק ובעלי לקח אותו לבית חולים. ככה זה, היא אמרה. אפילו לנשום אי אפשר, והעיניים  שלה היו עצובות.

כשיצאנו היא שאלה למה הנהג נשאר באוטובוס. הוא חייב לאכול, אצלנו לא יוצאים ככה בלי אוכל. במהירות ובמיומנות היא הכינה פיתה עם לבנה והתעקשה לתת לו את הפיתה בעצמה. תאכל, היא אמרה וחייכה. הנהג ניסים מחצור עם כיפה שחורה, שהתעקש להישאר באוטובוס בבית ג'אן ובבענה וירד מהאוטובוס רק בלוחמי הגטאות החזיר לה חיוך, לקח את הפיתה, הניח אותה בצד ואמר, תודה.

** עד כאן חלק ראשון. את חלקה השני של הרשימה ניתן לקרוא כאן

תמר הגר היא מרצה בכירה בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי. דיאלוג יהודי ערבי, חינוך בקורתי, רב תרבותיות ואקטיביזם הם בין נושאי ההוראה, המחקר והכתיבה שלה. היא יסדה וניהלה בשותפות את המרכז לשלום ודמוקרטיה במכללה שמטרתו ליצור שוויון הזדמנויות לסטודנטים הערבים ומרחבים של שיח והדברות על הסכסוך בקמפוס והיא כבר שנים אזרחית מודאגת שמקווה בכל זאת שאם נראה מה קורה לנו ומה אנחנו עושים לאחרים נתעשת.

> שמאל יקר, אנחנו במלחמה