newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בריוני הוצאה לפועל וחובות תמידיים: סל הרווחה נגד חיים בכבוד

גם אם שורדים את כל הבירוקרטיה, מממשים את כל הזכויות וחוסכים במקסימום, אנשים שתלויים במדינה נידונים בהכרח לעוני, משפטים, צ'קים חוזרים וחובות שתופחים בקצב לא סביר. חשבון פשוט מראה איך סל הרווחה הקטן גורם לכל זה

מאת:

כותבת אורחת: יעל כהן-רימר

לפני כחודשיים פורסם דו"ח חדש של הוועדה לבחינת תכנית פירעון בהליכי פשיטת רגל, שמתאר במילים יפות את מה שאנחנו בשטח יודעים כבר מזמן – סל הרווחה הקיים במדינה פשוט אינו מספיק. הדו"ח עוסק בהליכי פשיטת רגל ומנסה להנחות את השופטים כדי שישאירו מספיק כסף גם למי ששקוע עד צוואר בחובות ואמור להחזיר אותם. הוא קובע שהוצאות המחייה הנדרשות לקיום בכבוד, למשפחה חד-הורית עם שלושה ילדים, הן כ-12,000 שקלים בחודש. למשפחה עם שני הורים ושלושה ילדים ומעלה, כ-14 אלף. זה הכסף שעולה לגור, לאכול, לחיות כאן. זה הכסף שצריך להוציא אדם כדי לקבל את מה שקוראים במגדל השן "הזכות לקיום בכבוד".

אבל מה קורה במציאות כאשר המשפחה הזאת מסתמכת רק על סל הרווחה? משפחה כזו מקבלת קצת מעל 4,200 שקלים הבטחת הכנסה. 3,700 לחד-הוריות. זה כמובן אם לא רשמו להם בלשכת התעסוקה סירוב כי העזו להזכיר בראיון העבודה שיש בעיות רפואיות, או שאין תחבורה ציבורית להסעה, או סתם בגלל טעות של הפקידה. זה אם הכל הולך טוב ולא מקזזים להם משום מקום ואין חובות לביטוח הלאומי והם מעולם לא פספסו, שכחו או מילאו טופס לא נכון.

3,700 שקל מתוך 12,000. 4,200 מתוך 14,000. נניח שמדובר במשפחה שזכאית לדיור ציבורי – אחרי תקופת המתנה של חיים עם סיוע בשכר דירה של 700 שקל בחודש, הם מקבלים סוף סוף תעודת זכאות לדירה. אם הצליחו להגיש את כל הטפסים, אם לא הפסיקו להם את רצף הזכאות באמצע והיו צריכים להתחיל מחדש, אם ואם ואם – אז הם זכאים לדיור. רק שאין דיור. כי אין דירות. אז מי שזכאים כבר לדירה מקבלים סיוע בשכר דירה מוגדל – 3,000 שקלים. זה הרף העליון, אבל נניח. הגענו לסל רווחה של 6,700 שקלים. בקושי חצי מההוצאות.

> מה זה אומר להיות ענייה

הפגנה למרגלות ביטחו לאומי, אחרי מותו של משה סילמן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

סל הרווחה לא מספיק. הפגנה למרגלות ביטחו לאומי, אחרי מותו של משה סילמן, 2012 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הלאה. נניח שאפשר לקצץ בהוצאות המחושבות שם בדו"ח. משפחה שמתקיימת מהבטחת הכנסה זכאית להנחה בחשמל, במים, בארנונה, במעונות יום. אז נניח, לטובת סל הרווחה, שעל כל מה שנשאר לנו אחרי הקצבה והדיור – בערך 5,300 שקל – מקבלים הנחה של 80%. עדיין נשארנו עם 20% מההוצאות האלה, וכמובן המון הוצאות שהן בלי הנחה – מזון, ביגוד, בריאות, תקשורת – ובלי שום דרך לממן אותם. זה גירעון של מעל 1,000 שקל בחודש.

ונניח שלא צריך לחשוב על זה. נניח שהכל דופק, שממצים זכויות, שמקבלים כל מה שמגיע, שכל הרשויות נותנות את כל ההנחות ואף אחד לא מפשל, שהבירוקרטיה לא התישה אף אחד ואף כדור מכל אלה שצריך להחזיק באוויר לא התנפץ על הראש. עדיין מדובר על 1,000 שקלים כל חודש, לפחות. כל חודש. שמתווספים למינוס.

הבריון מול הילד

מה זה בעצם אומר לחיות חיים בגירעון מובנה? לחיות במצב נצחי, תמידי, קבוע, של היעדר, של חוסר אפשרות לכסות את ההוצאות שלך? זה אומר שני דברים בעצם: שאין חסכונות, ושההוצאות גדולות יותר. כי עניים משלמים יותר.

גירעון של אלף שקלים בחודש אומר שקונים בהקפה במכולת. זה אומר שהצ'קים מהגן של הילדה חוזרים לפעמים. זה אומר שהמינוס בבנק גדל ושכשאי אפשר להגדיל אותו מקשיבים לעצה של הפקיד ולוקחים הלוואה לכיסוי המינוס. זה אומר שלא מצליחים להחזיר את ההלוואה. זה אומר חובות.

תיקי הוצאה לפועל זה לא צחוק. מדובר בריביות שגדלות כל יום. גם אם תשלם מאות שקלים בחודש, כל חודש, כמו שעון, עדיין לא תצליח לגמור את החוב. כשאישה שהגיעה אלי למרכז של "ידיד" באשדוד עם כל הקבלות בדקה את החוב שלה, שהתחיל ב-90 אלף שקלים, הוא כבר עמד על מעל מליון. אחרי 13 שנה של תשלומים לפי צו לתיק ההוצאה לפועל. כל חודש. מתוך קצבה שמתאדה עוד לפני שהגעת לשלם חשבונות.

וכשלא משלמים מגיעים מעקלים. ואז משלמים, כי כשעומד לך בריון בבית ומאיים לקחת את הטלוויזיה, ואתם דואגים מה הילדים יעשו בבית ומה ישמור אותם מלהסתובב ברחוב – משלמים. כי כשמתקשר אליך הילד שעומדים עכשיו מולו בדלת שני בריונים מאיימים שדורשים כסף ועכשיו, והוא מבועת, והם לא הולכים למרות שהוא בבית לבד ואסור להם – אז משלמים. בצ'ק, באשראי, חותמים על הסכמים. משלמים על ריביות, על הוצאות. חותמים איפה שתרצו ומה שתגידו.

ומזניחים כל מה שלא בוער ממש, שורף ומכלה. כל מה שעל אש קטנה. ממשיכים ללכת לעבודות של הרמת משאות למרות כאב הגב, כדי שלא ירשם סירוב. והילד מתקשה בבית-ספר, אבל למי יש כסף לאבחון, שלא לדבר על מורים פרטיים. אז מנמיכים את השריפות הגדולות ומשלמים לגן של הילדה אחרי כמה איחורים ותחנונים כי אחרת הילדה תהיה בבית ואי אפשר יהיה ללכת לחפש עבודה ואז ירשמו סירוב, וחודשיים לכו תחיו מהאוויר. ולא מתקנים את הדליפה בגג. ולוקחים אוכל מהעמותה ההיא שמחלקת. קונים את הזול, הכי זול, הכי זבל.

ומרמים. עובדים בשחור, מכניסים עוד כמה שקלים הביתה. טיפה ועוד טיפה לים הגדול והמטביע. ומקבלים קצת עזרה מההורים, או מהילדים שגדלו ולמדו על בשרם שזה מה שצריך: לגדול מהר ולשכוח מבית-ספר וללכת לעבוד כדי לפרנס. ולהורים וגם לילדים אין באמת לתת. וגם הצ'קים שלהם, שהם נותנים למעקלים כדי להציל את הטלוויזיה, חוזרים. והאשראי שהם חותמים עליו כדי שהבריון יעזוב את אמא, שלא מבינה עברית ורק בוכה בטלפון בהיסטריה – האשראי הזה הוא סתם נייר כי אין להם כסף בבנק. מאיפה שיהיה.

> רוצה דיור ציבורי? תעשי עוד ילד

הפגנה בדרישה לרפורמה בהוצאה לפועל מול ביתה של ציפי לבני | באדיבות : קבוצת "בנקים- לא מעל החוק".

הפגנה בדרישה לרפורמה בהוצאה לפועל מול ביתה של ציפי לבני | באדיבות : קבוצת "בנקים- לא מעל החוק".

להסביר למקבלי ההחלטות

ובכל זאת הם נותנים קצת, כדי שיהיה כסף לתרופות שחייבים. שיהיה להחזיר רק את ההלוואה ההיא, מהשוק האפור, שהיא באמת מסוכנת. ומקווים ומתפללים לא להיתפס ברמאויות הקטנות, כי אז גם הרשת הזו עם החורים העצומים, שאמורה להחזיק אותך מליפול לתהום, גם היא תימשך לך מתחת לרגליים עם הצלפת העונש של "קבלת קצבה במרמה". ועוד חוב. ומשלמים בריבית. כי הדליפה בגג מצטברת ובסוף הוא קורס. כי כשאוכלים לא בריא חולים יותר. כי כשלא מטפלים בבעיות הקטנות הן גדלות, הן לא נעלמות.

ואז נתקלים בצד השני של הגירעון ההוא – רק 1,000 שקלים בחודש, אבל כל חודש – והוא מתנפץ בפנים כמו קיר זכוכית במהירות של אלף קמ"ש. כל מצב משברי קטן – ניתוח דחוף, מכונת כביסה שהתקלקלה, טיפול לשיניים כואבות. פתאום צריך להוציא עוד 3,000 שקלים בנוסף להוצאות החודשיות שלא נעלמות. ואז הכל מתפרק, והרי הכל מסביב אש – מלא מדורות קטנות שאם רק לא תתחזקו, תגדרו, תקטינו – יעלו וישרפו לך את הילדים, את הבית, אותך.

לחיות ככה זה כל הזמן לאכול מהאין-חסכון, ואף פעם לא לצאת מהמעגל הזה. זה אף פעם לא לחסוך ללימודים לילדים. לפנסיה. זה לדון את עצמך בעתיד, את הילדים, לקיום בדיוק כזה כמו שלך – הישרדותי, יומיומי, על שפת התהום, בתוך הבוץ, עד לחנק מטאפורי או עד לקפיצה האמיתית מהחלון. זה תמיד להיזקק. תמיד לבקש צדקה. תמיד להיות תלויה באחרים, נדיבים שייזכרו בך ביום המעשים הטובים ויבואו לצבוע את הגינה הציבורית שכולם מפחדים להסתובב בה. זה לחפש עמותות ולחכות לחגים לתרומות. וזה מצב מתמשך, קבוע, ללא אופק. זה לוותר על היכולת של הורה לתת עתיד לילדים שלו, ולקוות שמישהו, אולי, פעם, ייתן להם עתיד במקומך.

ואני, שלא מבינה שום דבר במספרים, אבל רואה את המאבק הבלתי פוסק בשריפות הקטנות האלה שבוערות, רואה עוד עשירונים נעלמים לתוך הבוץ, תוהה אם יש איזה משוואה שיכולה להסביר למישהו שם, שמקבל החלטות, איזה נוסחא שתראה לו את מה שרואה כל מי שחי כך וכל מי שעובד שם. את המשקולת שמושכת את כולנו למטה. כי חברה שבה כל כך הרבה ילדים גדלים בלי עתיד, היא חברה שאין לה עתיד בעצמה.

יעל כהן-רימר היא עורכת דין במחלקה המשפטית של עמותת "ידיד" העוסקת בזכויות חברתיות-כלכליות של החיים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. יעל היא עורכת דין קהילתית בקריית מלאכי וברהט ומנהלת תחום הביטוח הלאומי במחלקה.

> איך הופכת התוכנית הכלכלית למגזר הערבי לעוד כלי דיכוי של הממשלה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf