newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סרבנים אידיאולוגים, סרבנות אפורה, ומי שלא יכולים לסרב

אחת התלונות שנשמעו שוב ושוב כנגד מכתב הסרבנים של 8200 הייתה על האליטיזם וההתנשאות של החותמים עליו. אבל האם יש בכלל דרך להבדיל בין פעולה פוליטית "אמיתית" לכזאת שנעשית "ממניעים אישיים"? חמש הערות על סרבנות ופריבילגיות

מאת:

1. הרוב היהודי בישראל מחליט כבר ארבעים שנה להמשיך את הכיבוש. גם בתקופות בהן אנחנו יותר נכונים לפשרה, אנחנו מציבים כל מיני תנאים (תקראו להם "גושי התנחלויות" או "מעמד ירושלים" או "סידורי ביטחון"), וכל עוד הפלסטינים אינם מוכנים לעמוד בהם אנחנו ממשיכים לשלוט בהם בכח. הכיבוש נמשך מרבית שנות קיומה של מדינת ישראל, ואין סיבה להאמין שהוא ייגמר בקרוב.

הכיבוש הוא דיקטטורה צבאית. לא רק שהפלסטינים לא מצביעים, גם אין להם חופש תנועה, אין להם חופש התארגנות פוליטית, הם נשפטים בבתי משפט צבאיים, והם נורים למוות בכמויות של דיקטטורה. בהבט הזה מנסחי מכתב 8200 צודקים לחלוטין – ישראל שולטת על אוכלוסיה ומפעילה נגדה את שיטות הפעולה של שירותי הביטחון בדיקטטורות: סחיטה, עינויים, איומים וכו'.

במלים אחרות, הציבור היהודי קיבל באופן דמוקרטי החלטה להטיל דיקטטורה על עם אחר. זו אינה החלטה לגיטימית. כאן עולה על הפרק שאלת הסרבנות, שמלווה את הכיבוש משנותיו הראשונות.

2. ההחלטה הזאת לא מתקבלת בחלל הריק. אנחנו מחויבים בחוק לתמוך בדיקטטורה בשטחים. יש סוגים של עונשים רשמיים על מי שמפר את החוק, ויש גם עונשים לא רשמיים, כי השירות הצבאי הוא נורמה מרכזית בחברה הישראלית. עונש לא רשמי יכול להיות סנקציה ממקום העבודה, נידוי, הפסד כלכלי או אפילו אי נעימות במעגלים החברתיים והמשפחתיים.

התמונה מסתבכת כי החברה הישראלית היא גם לא גוף אחיד, ויש בתוכה מדרג פנימי של זהויות ושל ערכים. יש מקומות שבהם השירות הצבאי הוא עילה לגאווה ולתגמול, ויש (מעט) מקומות שמעניקים תגמול דווקא להתנגדות לשירות. במלים אחרות, צה"ל הוא אולי ערך בחברה הישראלית, אבל יש מקומות שבהם משתלם להיות שמאלני, ודווקא ימניות או פטריוטיות נחשבים למשהו לא נעים או מגונה. הכל תלוי הקשר. אי אפשר לשפוט כל פעולה רק בפני עצמה.

גם בתוך צה"ל יש ריבוד שמשפיע על היחס לשירות ולסרבנות: השירות ביחידות אליטיסטיות פותח הרבה מאוד דלתות, ואילו יחידות "עממיות" יותר נתפסות באופן פטרוני בכל מיני מעגלים, ולכן יש בשירות בהן משהו שמגביל את האדם וסוגר דלתות. באותה מידה סרבנות ההייטק של חייל אוויר ו-8200 יוקרתית יותר מסרבנות של מש"ק קשר בחטיבה המרחבית.

מכתבי הטייסים ו-8200 נגעו בעוצמה בריבודים האלו, עוד יותר מיוזמות קודמות כמו מכתב השמיניסטים ו"אומץ לסרב" (שגם הן לא היו מנותקות מהשסעים החברתיים). חלק ניכר מהביקורת כלפי כותבי המכתב היתה על האליטיזם שלהם. הנה שלי יחימוביץ ואמנון לורד, לדוגמה.

היו גם כמה מחברי ששיתפו את הפוסט הבא בפייסבוק (ובאחד מהשרשורים גם הגבתי):

הנקודה הקולעת בפוסט הזה היא ההצגה גם של השירות ב-8200 וגם של הסירוב כשני צדדים של אותו מטבע – פריבילגיה ששמורה לאליטה ישראלית; משחק שחסום בפני בני המעמדות האחרים והעדות האחרות. אבל האם זה כל הסיפור?

3. מי שמגיע ל-8200 או לטייס מרוויח בכל מקרה. השירות פותח לו את הדלת לעבודות ומשרות נחשקות, והסירוב מזניק אותו ללבת "הפוליטיקה המוסרית", עם הרווחים הקטנים שהיא מעניקה: מעגל חברתי חדש ולצדו אגף קטנטן אבל חמים שאוהד אותך בתקשורת, כמה נקודות בפוליטיקה הפנימית של השמאל הרדיקלי.

לעתים אפשר ממש להרגיש איך מעשים פוליטיים "רדיקליים" שנעשים על ידי "מיטב הבנים" פורטים על הנימים המובהקים ביותר של הישראליות. הדרך שמובילה אותם למרכז הבמה התקשורתית היא מהירה וחד סטרית (גם מכתבי הטייסים ו"אומץ לסרב" קיבלו כתבות ב"7 ימים" אם איני טועה), והיא יוצרת עניין ותגובה מיידיים בציבור כולו. לעומת זאת, כשהפוליטיקה השמאלית הרדיקלית לא מגיעה מהאליטה, היא נתקלת בקשיים עצומים – קחו לדוגמה את מרדכי וענונו, טלי פחימה, עזרא נאווי, ותחשבו מה משותף לשלושתם. זה מן הסתם לא מקרה ששני הראשונים התנתקו לחלוטין מהישראליות ומהיהדות, לעומת למשל מכתב "אומץ לסרב" (עליו גם חתמתי בעצמי) שאפשר לקרוא בו בין השורות תביעת בעלות על המדינה.

דוגמה עדכנית יותר היא כתב האישום הדרקוני נגד שני רופאים בדואים שסירבו ב"צוק איתן". למרות ההיגיון הפנימי העמוק שבסירוב שלהם, הפרשה הזו לא היכתה גלים בשמאל הישראלי.

הסרבנות היא רק עוד דוגמה לפוליטיקה שפתוחה בפני אנשים מסוימים ולא בפני אחרים. השאלה "מי אתה" מכתיבה חלק גדול מהאפשרויות שעומדות בפני כל ישראלי (או אדם הנתון לשליטת ישראל), וכל אחת מהבחירות שלו. למי שמצוי במעמד הכלכלי, התרבותי והאתני הנכון יש במידה רבה את כל האפשרויות. קל לו להצטיין – גם במיינסטרים וגם בסרבנות. למי שמצוי נמוך ביותר בריבוד הכל הוא מאבק, והכישלון הרבה פעמים מוכתב מראש. לכאורה, עדן אברג'יל וטלי פחימה נמצאות בשני הקטבים הפוליטיים, אבל בזובור שהן עברו יש גם משהו מן המשותף.

 > במקום "תהליך מדיני", מאבק לזכויות אזרח

הפגנת תמיכה בעומר סעד ואוריל פררה מחוץ לכלא 6 (חגי מטר)

הפגנת תמיכה בעומר סעד ואוריל פררה מחוץ לכלא 6 (חגי מטר)

4. מהסיבה הזאת, אסור לעסוק ב"דירוגי סרבנות". סרבנות אפורה או השתמטות היא לא פחות או יותר מוסרית מסרבנות אידיאולוגית. הסרבנות של מי שבורח מהצבא כדי לעזור בפרנסת משפחתו, כמו שעשה אחד מהחיילים שלי בשירות הסדיר (הוא נענש, כמובן), לא פחותה מהסרבנות האידיאולוגית של מי שעושה זאת בשם ביקורת הכיבוש. יש בה אפילו משהו צנוע, יומרני פחות ולכן מכובד יותר.

מצד שני, יש גם ערך לסרבנות פומבית, קולנית, למכתבים ולהצהרות פוליטיות. לתקוף את הסרבנים בתור "מתנשאים" או "נרקיסיסטים", "מי שקוצרים רווח אישי" זו החמצה מוחלטת של הפוליטיקה. ממילא, את אותם דברים אפשר היה לומר על כל קבוצה של דיסידנטים או רדיקלים בהיסטוריה האנושית, ובטח שבמערב. לעתים קרובות, הדברים האלו בדיוק נאמרו.

ואפילו אם זה נכון – יש בכלל דרך להשוות את מי ש"מרוויחים" מהסירוב לרווח העצום של מי שעוסקים במלחמה? ממילא עוד לא נולד המבחן שיבדוק אם מישהו מסרב – או מבצע כל פעולה פוליטית אחרת – למען רווח אישי או "למען המטרה". כל הדיון הזה הוא שמרני וחסר תוחלת.

אם זה לא ברור עד עכשיו, אני מעריך את כל סוגי הסרבנות. אני לא דורש או קורא לסרבנות – כי זו החלטה מאוד אישית. אבל הצעד עצמו נראה לי ראוי ונכון במציאות הישראלית.

5. המכתב של 8200 מקפל בתוכו הרבה מאוד מהרגע הפוליטי הנוכחי בשמאל: חוסר ההשפעה על הפוליטיקה של הכיבוש מותיר אותנו עם דילמות אישיות – לברוח מהארץ? לסרב? להחרים? – שרק חושפות את אותן פריבילגיות שעדיין נותרו לאנשים בשמאל (השירות ב-8200, הדרכון האירופאי, החברים בניו יורק, המשרה באקדמיה או בתקשורת), ומעמיקות את תחושת הניתוק והניכור מהחברה הישראלית. השמאל עדיין נהנה מהשיטה גם כשהוא מתנגד לה, ולכן הההתנגדות עצמה הופכת חשודה – אולי זו רק העמדת פנים?

אבל ההצטרפות לרמיסת הפלסטינים, להרג, לשוד, לדיכוי, גם אינה אמורה להיות אופציה. הכיבוש הוא סיטואציה חריגה מאוד, וגם אם בן אדם מתעורר אליה באיחור ולא תמיד אומר או עושה את הדברים הנכונים, עצם ההתנגדות חשובה. צריך לזכור: האלטרנטיבה היא שיתוף פעולה עם משטר מרושע ואכזרי.

בין הבחירות הבעייתיות האלו, אני חושב שחותמי 8200 עשו את הצעד הנכון, גם בסירוב וגם בפומביות שלו. כעת הם ותומכיהם צריכים גם להרחיב את המבט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf