newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שני סרטים, סיפור אחד: הנרטיב הפלסטיני ודיכוי היהודים המזרחים

הסרט של דוד דרעי והסרט של רונה סלע, שאת שניהם ראיתי במקרה באותו היום, חושפים מחדש את אותו סיפור עגום שהממסד הישראלי ניסה לטשטש ולהעלים. תשובה לגבר בשנות השישים שישב לידי בהקרנה

מאת:

"תגיד תודה שיש לך תעודה כחולה בכלל, מה פלסטיני?", זה כל מה שהיה להגיד לגבר בשנות השישים לחייו, שישב לידי בהקרנת הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל", רגע אחרי ששאל אותי על מוצאי. ואני, שכבר פיתחתי עור של פיל כנגד הערות מסוג זה, רק שתקתי וחייכתי. האמנתי שבסוף הסרט הוא יבין לבד למה בדיוק התכוונתי כאשר אמרתי שאני פלסטיני.

אמנם היה לי רצון לצפות בסרטו של דוד דרעי, אך בטח לא היום, ובטח לא כשהתכוננתי להקרנה אחרת: סרטה של רונה סלע Looted and Hidden, שמתחקה אחר ארכיון הסרטים והצילומים הפלסטיני המתעד עשרות שנים של היסטוריה פלסטינית בארץ – מראשית המאה הקודמת ובמשך עשרות שנים אחר כך, ושחלק גדול ממנו נעלם בשנת 1982 מהמשרדים של אש"ף בביירות, בזמן פלישת הצבא הישראלי ללבנון. אך יד הגורל רצתה שאצפה בשני הסרטים באותו יום. חבר טוב הציע לי להצטרף אליו להקרנה בנווה צדק, וכך קרה שבתום הצפייה בסרטה של סלע, עשיתי דרכי ממוזיאון תל אביב כל הדרך למרכז סוזן דלל, רק כדי להבין עד כמה שני הסרטים קשורים זה לזה, בצורה שקשה לתאר במילים.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

מהגרת מכינה עוגות בתנור אבן ישן בירוחם בנגב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

מהגרת מכינה עוגות בתנור אבן ישן בירוחם בנגב (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

רונה סלע עשתה עבודה יסודית ולא פשוטה במחקרה. שנים של מאמץ ומאבק במערכות בירוקרטיות הביאו אותה לגלות לא פחות מאוצר: ההיסטוריה הפלסטינית הייתה בשבי של ארכיון צה"ל, וברגע אחד נפרשה לה מול העיניים. חומרים תיעודיים ותרבותיים רבים, תמונות וסרטים של החיים בפלסטין לפני ואחרי 1948 ובגולה, וכן הקלטות קול של אמנים ויוצרים פלסטינים שצונזרו והוסתרו תחת מעטה סודיות שהותיר חומרים רבים באפלה. עתה, באופן מובהק ביותר, הנרטיב הפלסטיני שהממסד ניסה כל כך למחוק ולערער על קיומו, נחשף לציבור בקול ובתמונה.

לא הספקתי לעכל את הסרט של סלע, וכבר מצאתי את עצמי צופה בסרט של דוד דרעי ששואל שאלה פשוטה: מדוע המהגרים הצפון אפריקאים שוכנו בעיירות פיתוח? דרך סיפורה של משפחתו בירוחם. צעד אחר צעד מקלף דרעי את השכבות של הסיפור הציוני, וחושף את הגזענות והאפליה של הסוכנות היהודית ביחסה למהגרים שהגיעו ממדינות ערב בכלל, והצפון אפריקאים בפרט. שמות כמו בן גוריון, שז"ר ושיבא כיכבו בפרוטוקולים סודיים של הסוכנות ושל המדינה, שבהם חקוקה הגזענות שחור על גבי לבן ובכתב. היחס לצפון אפריקאים כחסרי תרבות וכמי שהממסד יכול לעשות בהם כרצונו ולפי צרכיו, היה למדיניות ממסדית מכוונת שמנסחיה לא התביישו להגיד שהם מפלים מזרחיים ומעדיפים את האירופאים.

לאט לאט, ותוך כדי צפייה בסרט של דרעי, הבנתי דבר מאוד פשוט: מחד, הממסד הקולוניאלי לא אוהב את הערבים-הפלסטינים ולכן כחלק מתהליכי הדיכוי הוא גונז וגונב את ההיסטוריה והנרטיב שלהם. אך מאידך, הוא גם לא מרוצה ממש מהחומר האנושי שהוא הביא ארצה מארצות ערב, את היהודים דמויי-הערבים, ולכן הוא עושה הכל בכדי לשמור אותם מרוחקים ממרכז הארץ האירופאי דרך שיכון בעיירות פיתוח כמו בית שאן, ירוחם וערד; וממרכז התרבות והאקדמיה דרך כפיית בתי הספר המקצועיים על המזרחים.

כמה דקות לפני סיום הסרט, הגבר שלא אהב את היותי פלסטיני, יצא מהאולם. ליוויתי אותו במבט והייתה לי תחושה שמסר חשוב חלחל אצלו בתודעה. כל כך רציתי לשוחח עמו בתום ההקרנה, והצטערתי על כך שהוא החמיץ את הסצנה האחרונה של הסרט שבה הרב מסעוד דרעי, אביו של דוד, מובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים, העיר שהייתה ציפור נפשו של הרב המנוח עוד מימי מרוקו. ברקע מופיעים חורבות הכפר הפלסטיני ליפתא. לא הייתה יכולה להיות סצנה מדויקת יותר שתשפוך אור על העובדה הפשוטה: אלו הם שני סרטים שהם בעצם סיפור אחד.

> אפליית המזרחים מהאקדמיה ועלייתם של הפוליטיקאים מימין במקומם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf