בפעם האחרונה שהייתי פה הפכנו חביות מים של צמאים באמצע המדבר

צהריים קרירים של סתיו בבקעה, סוף שנות התשעים. הסצנה הזו מתרחשת בזכרוני כמו בהילוך איטי. אני עומד בטבורו של מאהל, סביבי רצים חיילי גדוד הנדסה, הופכים חביות מים, קורעים את האוהלים, שוברים את הדיר בו הסתופפו כמה כבשים, פועות בבהלה אל מול ההמולה המתרחשת סביבן.

אישה לבושה כולה שחור, רעלה על פניה, בוכה. לפתע היא קמה, מניפה מחט ענקית, כזו המשמשת לתפירת עורות, ומזנקת לעברי. אני עומד שם, מביט בה, הנשק שלי תלוי על הכתף, והיא מתקדמת עם המחט בידה. בעלה תופס אותה, ושניהם מתמוטטים על האדמה מולי, פועמים בבכי כשהעולם מסביבם מתמוטט, כשכל רכושם עלי אדמות נהרס ומושמד בידי נערים במדים. "לעצור אותה?" שואל קצין ההנדסה. "לא", עונה לו פקח המנהל האזרחי אליו התלויתי. "לא צריך. הם תכף ילכו מפה ממילא".

שבועות מעטים אחרי המקרה הזה עזבתי את המנהל האזרחי. הייתי ילד שמצא את עצמו בלב הטרגדיה הזו מבלי להבין את התפקיד שניתן לו ומבלי שניתנה לו הזכות לבחור אם הוא מעוניין בכלל להיות חלק ממנה, או באיזה צד. אמרו לי ללכת, אז הלכתי. אמרו לי להרוס, הרסתי. אמרו להתעמר, התעמרתי.

חונכתי כציוני שיודע שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. יודע. ואם כך הדבר, הוא עושה רק דברים מוסריים. גם כשהם לא מוסריים, כמו להרוס את כל הרכוש של האנשים האומללים ביותר בעולם, או להיכנס לבתים באמצע הלילה כדי להפחיד את בני המשפחה של אדם שאיזה פקיד שב"כ רצה לגייס על מנת שיבגוד בחבריו, או לשתוק כשקצין שוכב עם אישה צעירה תמורת אישורי כניסה לישראל עבור בני משפחתה.

> בקעת הירדן: "כל זה פה, זה ישראל. כל הפלסטינים פה, זה תקלה"

המוקש והכלב

היום חזרתי לשם בפעם הראשונה. בקעת הירדן. חזרתי למאהלים האלה שלהרס של אחד מהם הייתי שותף אז, אבל הפעם לא כחייל, לא כקלגס. הגעתי כנעם, ככותב, עם נירית ודפנה ממחסום-ווטש. וישבנו עם רימא ופאדי שגרים שם, ושתינו תה מתוק מדי עם אניס, ודיברנו על המיסים החדשים שמטילה הרשות, ועל סלאם פיאד והכסף הסעודי שקונה פאנלים סולארים, ועל ילדים, ומשפחה, ועל חיילים, ואז שתקתי. לא סיפרתי, למרות שרציתי, שהתכוננתי, שהתאמנתי מה אגיד, ואיך. לא יכולתי.

ובמאהל אחר, אל ח'דידה, שוב תה מתוק מדי עם ינסון (אניס), וסיפורים על ההריסה האחרונה מלפני שבועיים, על איך שהחיילים זרקו את שברי ההרס על בעלי החיים, הרגו כלב וטלה, ועל הילדים שכולם חולים מאז, וטליה אחת, בת פחות משבוע, רועדת לידנו. "היא תמות", אמר ראזי, "מהקור".

באוהל הסמוך אישה מבוגרת מספרת איך שברו החיילים את כל מה שהיה לה, והיה מעט מאוד, היא אומרת. אפילו את הסירים, את קנקן התה, אין לה כלום יותר פרט למיטת שדה, מזרון דק, ושלוש שמיכות. הבן שלה מספר איך לקחו אותו פעם למחנה הצבאי בצהריים ושיחררו אותו רק בשתיים בלילה, כשהקור כמעט בלתי נסבל, שיתחיל את הצעדה הארוכה הביתה. סתם.

> בקעת הירדן: "האם יש מקום על פני האדמה שבו מותר למשפחה שלי לגור?"

באום אל ג'מל אצל ח'אדר, איש גדול עם פיוז קצר ורגל תותבת המחליפה את זו שלקח מוקש לא רחוק משם, שוב תה, בלי ינסון. ובנו מגיע, צולע, בקושי עומד. מה קרה? שאלנו. מתנחלים שיסו בו כלב לפני כמה ימים כשרעה את הצאן ליד אחת ההתנחלויות, רגלו שסועה, חבושה בתחבושת גדולה. אין מה להגיש תלונה, סיכם ח'אדר. ממילא לא יקרה עם זה כלום.

ואני יושב שם, ולא יודע מה להגיד להם, ולא יודע מה להגיד לעצמי. נאג'יה, אישה אמיצה תושבת הכפר מַכּחוּל, אמרה שהיא לא רוצה שיביאו לה עוד שק אורז, או קמח. היא רוצה סולידריות. היא רוצה שיעמדו לצידה, שיתמכו בה, היא רוצה יציבות ובטחון לילדיה, שלא יאלצו ללכת לישון כל לילה בלי לדעת אם יתעוררו מצעקות חיילים הבאים להרוס את האוהל. היא לא רוצה לעמוד בודדה במאבק הזה. לבד מול הצבא הישראלי. לבד מול העולם האדיש.

מסר לילד שהייתי

ולא סיפרתי להם על אותו יום סתווי בסוף שנות התשעים, כשהייתי אני הקלגס. עם הזמן אני חושב על זה פחות ופחות, על החלק שלי, אז. אבל יש לילות שרגשות האשם מציפים, והריאות מתמלאות אבק, וכל עוול שנחשף במציאות היומיומית של הנוכחות הישראלית בגדה מגרד עוד את הגלד שנרקם על הפצע.

את מה שהיה לא אוכל להחזיר. את מה שעשיתי לא אוכל לקחת חזרה. אבל אני כן מסרב להשתתף בשקר עליו גדלתי לפיו צה"ל הוא צבא מוסרי. הוא לא. צבא, כל צבא, הוא לא מוסרי. צבא הורג. זה מה שהוא יודע לעשות. הכימרה הישראלית של צבא השולט באוכלוסיה אזרחית כבר כמעט חמישים שנה היא מפלצת יחודית שנכפתה על מציאות בה אימפוטנציה פוליטית נגררה אחרי משיחיות דתית מטורללת המקדשת את טוהר הדם והגזע, גוררת אחריה מליוני בני אדם לבור של יאוש וחידלון.

די.

כל אדם שעינים בראשו לא יכול להסיט את מבטו מהסבל שנגרם למליוני בני אדם כתוצאה מהמפעל הציוני בהתנחלויות; כל אדם שאוזניים לו לא יכול שלא לשמוע את זעקת האימהות שעתיד ילדיהן נשדד מהן; כל אדם שלב פועם בחזהו לא יכול לעמוד בשקט בשעה שזכויותיהם של מליוני בני אדם נשללות מהם בשם אידיאלים שקריים של דת ובטחון; אסור להחריש, להאלם, אל מול העוולות המבוצעות על ידינו, בשמנו. כל יום שאנחנו לא זועקים בו, אנחנו מצדיקים את העוול. כל יום שאנחנו לא עומדים איתן לצד המדוכאים, הוא יום שבגדנו בהם, הוא יום שבגדנו בעצמנו. כל יום שלא קמנו ועשינו מעשה כדי להביא לסיום הנוכחות הישראלית בפלסטין, הוא יום שהצדקנו את קיומה של הנוכחות הפושעת הזו.

לקח לי הרבה זמן להבין מה היה חלקי באותו יום סתווי של סוף שנות התשעים, ומה היה חלקי בכלל, בכל התקופה בה לבשתי מדים בצבע זית. לו יכולתי לחזור בזמן, או אפילו רק ללחוש על אוזנו של הילד שהייתי אז רק מילה אחת, המילה הזו היתה: סרב.

> אבל למה שוברים שתיקה נוסעים לדבר בחו"ל?