על אף כשליו, כנס השלום הציע מצרך נדיר: תקווה רדיקלית
במציאות שבה חברה שלמה שקועה בפחד, שנאה, ייאוש וחדוות השמדה, מה שיכול היה להיראות כאוסף של הצהרות בנאליות מעל הבמה בהיכל מנורה, היה למעשה טקס של כינון מחדש של קהילה ושל ערכי יסוד
בהיעדר תשובות קונקרטיות, יהיה קשה למחנה השלום להציע חלופה להגמוניה של הימין. כנס "הגיע הזמן" בהיכל מנורה, תל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)
אתמול (שני) בערב התקיים בהיכל מנורה בתל אביב כנס נגד המלחמה, בעד עסקה לשחרור חטופים ואסירים, ובעד הסכם מדיני. כ-6,000 אנשים הגיעו לכנס, והפכו אותו ככל הנראה לאירוע הגדול ביותר של התנגדות למלחמה הזו, שאינו הפגנה.
הכנס, תחת הכותרת "הגיע הזמן", אורגן על ידי מעוז ינון, שהוריו נרצחו ב-7.10 על ידי חמאס, ועל ידי עשרות ארגונים נוספים, ובהם שותפות השלום, זזים, עומדים ביחד, נשים עושות שלום, ארץ לכולם, הקרן החדשה לישראל, שלום עכשיו, פורום המשפחות השכולות, קולקטיב מזרחי-אזרחי, השמאל האמוני, איתך-מעכי ורבים אחרים. כפי שהצהירו בראיון לאורן זיו ב"שיחה מקומית" לאחרונה, ינון ושותפו עזיז אבו סארה מתכוונים לקיים אירועים נוספים בקרוב. בעוד שהקהל אמש היה יהודי ברובו המכריע, חלק מהאירועים האלה צפויים להתקיים גם בשטחים.
במבט ראשון, כנס השלום הענק שידר משהו מנותק, כמעט הזוי. לפני הפתיחה הרשמית הוקרן על מסכי ענק סרטון מ-2019, על חבורת מוזיקאים משדרות שהתחברה עם חבורה מקבילה בעזה ליצירת קליפ של שירה וריקוד משותפים. איפה זה ואיפה אנחנו. כמו כדי להעצים את המרחק בין הקליפ הזה למציאות שלנו בחודשים האחרונים, מיד הושמע אחריו קטע מ-Imagine של ג'ון לנון.
את האווירה האידילית הזאת ריסקה שורת הדוברים הראשונה שעלתה לבמה: יהודים ופלסטינים אזרחי המדינה, שבני משפחתם נרצחו או נחטפו ב-7 באוקטובר בעוטף, או נרצחו מאז במלחמה בעזה, או שהם עקורים, ואחת – ליאת אצילי – שחזרה מהשבי בעזה.
העמידה המשותפת שלהם שם, הסיפורים שסיפרו, היו אגרוף בבטן, וספק אם נשארה עין יבשה בקהל, במיוחד כשבסוף קראו ביחד את השיר "נקמה" של המשורר טאהא מוחמד עלי, כמסר נגד נקמה. אבל מיד אחריהם עלו לבמה אחינועם ניני ונור דרוויש לשיר "היום", שמח ומרים, והדיסוננס הרגשי בין שני הקטעים האלה היה קשה מלהכיל. כך היה גם עם קטעי השירה הנוספים של המופע – בעיקר "תפילת האימהות" של יעל דקלבאום וליאן חאליוה ו"שיר לשלום" של סאפאא חתחות, שאנן סטריט ואיילה אינגדשט – שהושרו כהמנוני שלום לקול מחיאות כפיים חגיגיות וריקוד נלהב.
קשה היה ליישב בין האקסטזה בקהל במהלך חלק מהקטעים האלה לבין המציאות של עשרות אלפי הרוגים בעזה וחורבן של הרצועה, או של עשרות אלפי עקורים מהצפון ומהדרום שלא יודעים מה יעלה בגורלם. קשה היה לדמיין שממש באותם רגעים שבהם הקהל בהיכל מנורה רקד, הצבא הורה לתושבי חאן יונס ולעקורים שמצאו בה מקלט לפנות את העיר לקראת מבצע צבאי נוסף. אף אחד מהדוברים לא התייחס לאירוע המתפתח ברצועת עזה.
נעדרה מהכנס: תוכנית הפעולה של המחנה
התחושה של ניתוק מסוים התגברה בשל ההיעדר המוחלט של פתרונות לבעיות שהחברה הישראלית ניצבת מולן. רבים דיברו על "עסקה עכשיו" לשחרור החטופים ועל עצירת המלחמה. כמה מהדוברים הזכירו "הסדר מדיני" וחלק דיברו על "שתי מדינות". אבל במשך כשלוש שעות של אירוע ועשרות דוברים, איש לא הסביר מעל הבמה מה התוכנית של "מחנה השלום" שאותו האירוע ניסה להחיות, להתמודדות עם האתגרים של חמאס ושל חזבאללה, או עם חוסר הלגיטימיות הגובר של הרשות הפלסטינית בקרב בני עמה, איומים קונקרטיים מאוד שכל הישראלים מוטרדים מהם כרגע.
לרוב תשובת העל של השמאל היא שהאיומים האלה ייעלמו לכשיסתיים הכיבוש ויושג הסכם שלום – אבל במיוחד בשנה האחרונה אנחנו רואים שהתשובות האלה לא מספיקות לציבור הישראלי, שנמצא עדיין בטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר, של החטופים המוחזקים בשבי, ושל איומים מצד אנשי חמאס שמבטיחים עוד מאותו הדבר.
בהיעדר תשובות קונקרטיות לשאלות האלה, יהיה קשה למחנה השלום להציע חלופה להגמוניה המוחלטת של הימין בפוליטיקה הישראלית. ברמה הכי פרגמטית, במיוחד עכשיו, קשה לדמיין מוביליזציה ישראלית למען שלום, ללא הסבר איך הוא לא מסכן את הביטחון (כתבתי מתווה ראשוני להצעה קונקרטית כזאת כאן, ואני חושב שזה דיון שאנחנו חייבים להמשיך ולפתח בשמאל. יש לציין שינון ואבו סארה מבטיחים שהם עובדים על מתווה כזה משלהם, שיפורסם בקרוב).
מעוז ינון בכנס "הגיע הזמן" בהיכל מנורה, תל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)
אבל יש גם דרך אחרת לראות את האירוע הזה, שמחדדת את הרלוונטיות ואת החיוניות שלו, למרות מראית העין של הניתוק. כי ההקשר של כנס הענק שהתקיים אתמול הוא לא רק המלחמה, הטבח שחווינו והטבח שאנחנו מבצעים באופן מתמשך זה חודשים. יש גם הקשר חברתי ורגשי, של חברה ששקועה בפחד, בשנאה וייאוש, בגזענות ובחדוות השמדה.
אנחנו מתמודדים עם מפה פוליטית שבה כמעט מקיר לקיר, מאיתמר בן גביר ועד יאיר לפיד, שוללים שותפות מהותית של אזרחים ערבים בקואליציה (כולל מנסור עבאס), ושוללים פתרון שמבוסס על הסכם מדיני. אנחנו מתמודדים עם תקשורת מיינסטרים שבמשך שנים שיתפה פעולה עם הקונספציה של "ניהול הסכסוך" והעלימה מהציבור את הכיבוש והמצור, ועכשיו משתפת פעולה עם הקונספציה של המלחמה ומעלימה מהציבור את האמת על פשעי המלחמה המחרידים שהמדינה מבצעת בעזה ובמתקני הכליאה שלה, ומשתיקה כל קול ביקורתי, כל קול של שלום.
ככל שהצלחתי למצוא, אפילו האירוע ההיסטורי הזה אמש לא זכה כמעט לאזכור בתקשורת, למעט ידיעה קצרצרה ב"הארץ", אחת ב-ynet, וידיעת הסתה בערוץ 14.
לכן, מה שבנסיבות אחרות היה יכול להראות סתם מנותק, או היפי בלתי מזיק – בהקשר הנוכחי של מצב החברה הישראלית הוא למעשה מהפכני: הצעה של תקווה רדיקלית. או כמו שאמר על הבמה מעוז, תקווה היא לא משהו שקיים, לא משהו שמוצאים, אלא היא פעולה.
מה שהיה יכול להראות כאוסף של הצהרות בנאליות, שחזרו על עצמן שוב ושוב על פני שעות – בהקשר הנוכחי הוא למעשה טקס של כינון מחדש של קהילה ושל ערכי יסוד. במצב של השיח הציבורי הנוכחי, זה לא פחות מחתרני להעלות זה אחרי זה לבמה ניצולים, עקורים, חטופה, משפחות שכולות, פעילות חברתיות, ביטחוניסטים, אנשי דת, צעירים, נשות רוח ותרבות, בנות נוער, חברי וחברות כנסת בהווה ובעבר – כולם אזרחים יהודים ופלסטינים, בשוויון מוקפד, בשימת לב לייצוגים מגדריים ואחרים – ושכולם יהדהדו יחד התחייבות לאי-אלימות, לשותפות, לשוויון, לדמוקרטיה, לזכות הגדרה עצמית, לביטחון, לחירות ולשלום עבור כל מי שחיים וחיות בין הירדן לים.
בלי אופק, תקווה, הבנה שיש בארץ הזו שני עמים שלנצח יחיו כאן יחד ושהחיים יחד אפשריים (לפחות כל עוד שאסון האקלים לא יבריח מכאן את כולנו) – אי אפשר יהיה לבנות כאן חלופה ללאומנות הדומיננטית כל כך. ללא הסכמה על ערכי היסוד האמורים, אי אפשר יהיה להציע פתרונות קונקרטיים בני קיימא שייטיבו עם שני העמים.
בדבריו בכנס אמר יובל נח הררי: "האמת המרה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שכל צד חושש שהשני מנסה להעלים אותו – ושני הצדדים צודקים. הפחד שלנו שהפלסטינים רוצים לחסל אותנו, מוצדק לגמרי. והפחד של הפלסטינים שאנחנו רוצים לחסל אותם, גם מוצדק לגמרי. זו לא פרנויה – זה בוחן מציאות תקין". הוא המשיך ופירט על אמנת החמאס ועל קווי היסוד של ממשלת ישראל הנוכחית, ואיך שהם מזכירים אלה את אלה בסירובם להכיר בזיקה ובזכויות המהותיות של שני העמים לארץ הזאת.
בפועל, כמובן – ואת זה נח הררי לא אמר – מי שמדכא, מגרש, כולא, מענה, משמיד ומעלים את השני בהצלחה גדולה הרבה יותר, היא ישראל את הפלסטינים. המשך המלחמה מאשרר לשני העמים את תחושת הסכנה והאיום ומשחק לידי הימין, ובדיוק משום כך חשובה כל כך הקריאה הבסיסית שעלתה מהכנס לסיים את המלחמה, ולכן בדיוק חיונית כל כך הנחת התשתית הערכית לגישה חלופית.
המשימה הראשונה של כולם היא לעצור את המלחמה, לשחרר חטופים ואסירים בעסקה, ולדחוף להתחלה של הסדר מדיני. כנס "הגיע הזמן" בתל אביב, ב-1 ביולי 2024 (צילום: אורן זיו)
אבל גם ברמה הפוליטית-פרגמטית היו כמה רגעים חשובים במיוחד בכנס. היו שם כמה אזרחים פלסטינים שדיברו על הנכבה, האסון הפלסטיני של 1948, שאותו תמיד חשוב להזכיר כשמדברים על פתרונות של שלום. המשמעות האישית של הנכבה עבורם היתה כפולה, שכן אותם דוברים הזכירו את בני המשפחה המורחבת שלהם שהפכו לפליטים בעזה, ואת אלה מתוכם שנהרגו בהפצצות הישראליות – במקרים מסוימים עשרות בני אותה משפחה. הקשר הזה של בני העם הפלסטיני על כל חלקיו, בשטחים ובתוך ישראל, הרבה פעמים שקוף לחברה היהודית בישראל, ויש ערך גבוה להנכחה שלו. גם ההתעקשות החוזרת ונשנית על התייחסות שוויונית לכל מי שחיים בין הירדן לים היא התפתחות חיובית בשיח השמאל הרחב בארץ.
שני סרטונים שהוקרנו במהלך האירוע עזרו בתרגום של התקווה ממסר מופשט לצעדים קונקרטיים: באחד הוצגו ארגונים פלסטינים בשטחים שפועלים נגד ההרג, הכיבוש והאפרטהייד לצד ארגונים ישראלים מתוך מחויבות לשוויון ולשלום. בשני הוצג אוסף של סכסוכים עקובים מדם (בדרום אפריקה, בצפון אירלנד, ברואנדה, ובין ישראל למצרים), והדרכים שהובילו לסיומם באמצעות סיום הדיכוי והעוול וחתירה להסכמה ופיוס.
בפני המחנה שהתאסף אתמול ישנה עוד דרך ארוכה ומכשולים רבים בדרך להצלחה. פיתוח תוכנית מפורטת יותר לאופן שבו אפשר יהיה להציע ביטחון ושוויון לשני העמים הוא, כאמור, אחד מהם. גם הפער בין הנוכחות הערבית המשמעותית על הבמה לבין המספר הקטן יחסית של ערבים בקהל מסמן אתגר וכיוון צמיחה הכרחי לתנועה. במישור הפוליטי, העובדה שרק ארבעה חברי כנסת מכהנים הגיעו לאירוע (איימן עודה, עופר כסיף, נעמה לזימי וגלעד קריב), ושנעדר ממנו יאיר גולן, מנהיג מפלגת "הדמוקרטים" החדשה (איחוד העבודה-מרצ), הראתה כמה רחוק החזון הזה מההשפעה הראויה לו.
אפשר למצוא זיקוק של הכנס, ושל הכיוון שאליו התנועה הזו יכולה ללכת, בנאומו המרגש של הסופר הפלסטיני מוחמד עלי טאהא, שהיה מלא הומור וחמלה, אבל גם ביקורת נוקבת הן על ממשלת ישראל והן על חמאס, על פשעיו כלפי ישראלים ועל הנזק שגרם לפלסטינים. בסוף נאומו, הציג טאהא חזון שבו ילדים משני העמים משחקים כדורגל, שומעים מוזיקה וחוגגים את החיים "בירושלים המערבית, בירת ישראל, באל-קודס המזרחית בירת פלסטין, וכן בתל אביב, ברמאללה, בבאר שבע ובעזה".
זה היה נאום שכלל הן את הזוועות, הן את הפתרון המדיני הדרוש, והן את הפנטזיה על עתיד רחוק שנראה מנותק מעט. אבל כמו שאומר השיר מתחילת הכנס – אפשר לומר שהוא חולם, אבל הוא לא היחיד. אתמול, ביד אליהו, היו עוד אלפים שמחויבים להיאבק כדי להגיע לעתיד כזה. המשימה הראשונה של כולם היא לעצור את המלחמה, לשחרר חטופים ואסירים בעסקה, ולדחוף להתחלה של הסדר מדיני.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
