newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"האמת לא חשובה רק עבור מי שיש לו מה להסתיר"

"המדינה הציונית מעולם לא הכירה באזרחיה הפלסטינים: היא לא הכירה בהם כאזרחים ולא הכירה בהם כפלסטינים". דברים שנשאה ענת מטר בצעדת העקורים השנתית לציון יום הנכבה, שנערכה השנה בכפר העקור אלכאברי, בסמוך לקיבוץ כברי בגליל

מאת:

אני מודה מעומק הלב על ההזמנה לדבר בפניכם היום.

אומרים שאנחנו נמצאים עכשיו בעידן שבו האמת לא חשובה. אבל האמת לא חשובה רק עבור מי שיש לו מה להסתיר, מי שאינו מוכן לאבד את כוחו אם האמת תצא לאור. אנחנו – הציבור הפלסטיני כולו והיהודים המבקשים להצטרף אליו בבניית מדינה שכל אזרחיה שווים, מדינה השואפת לצדק – אנחנו דבקים באמת. זו מטרתה העיקרית של צעדת העקורים. זו מטרתם של האירועים השונים לציון הנכבה. את סיפורם של הכפרים שהושמדו, הערים שהתרוקנו, מרכזי התרבות שנהרסו, צורות החיים שנעלמו, את סיפורם של ההרוגים, הפצועים והפליטים, של מי שאדמותיהם נגזלו ואחרים יושבים עליהן, של אלה שאינם רשאים לחזור ולשקם את כפריהם – את הסיפורים האלה חובה לספר ועל תיקון המעוות חובה על כולנו להילחם.

אבל האמת היא גם שהנכבה מעולם לא הסתיימה. נוכחנו בכך השנה עוד יותר מאשר בשנים הקודמות, עם תנופת הריסות הבתים: באום אל חיראן, באל עראקיב, בקלנסווה, בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמקומות אחרים. המהלך הוא שיטתי ומכוון. בדיוק לפני חודש עבר בכנסת "חוק קמיניץ", המאפשר לזרז את הריסות הבתים ומחזק את הפללת האזרחים הפלסטינים, שיישוביהם לא זכו לתוכניות מתאר. במקום להכיר בגניבת האדמות ולנסות לתקן, ישראל ממשיכה במדיניות הגזל והדיכוי ומעמיקה אותה.

> למה הם עושים אירוע זיכרון למחבלים?

האמת היא שהנכבה מעולם לא הסתיימה. אלפים בצעדת העקורים השנתית לציון יום הנכבה בכפר בעקור אלכאברי (צילום: מריה זריק/אקטיבסטילס)

האמת היא שהנכבה מעולם לא הסתיימה. אלפים בצעדת העקורים השנתית לציון יום הנכבה בכפר בעקור אלכאברי (צילום: מאריא זריק/אקטיבסטילס)

משטרה מסיתה

המדינה הציונית מעולם לא הכירה באזרחיה הפלסטינים: היא לא הכירה בהם כאזרחים ולא הכירה בהם כפלסטינים. כאזרחים, הפלסטינים מופלים בכל זירה: בחינוך, בבתי המשפט, בקבלה למקומות עבודה, בתחבורה הציבורית ובשירותים לאזרח, בהענקת אישורי תושבות ואזרחות בעקבות נישואין, בהקצאת קרקעות למועצות האזוריות, וכמובן בתכנון ובבניה של יישובים חדשים. האזרחים הפלסטינים מופלים גם בכל מה שנוגע לטיפול בפשיעה הפנימית, ובפרט במניעת התופעה המחרידה של רצח נשים. גם זה היבט של התכחשות המדינה להיותם של הפלסטינים אזרחים שהיא אמורה לדאוג להם, לשלומם ולרווחתם.

גרוע מזה: המשטרה לא רק נמנעת מדאגה לאזרחים הפלסטינים, אלא גם מסיתה נגדם ומציגה אותם ממש כאויבים, כפי שלמדנו השנה פעם אחר פעם, מהתבטאויותיהם הגזעניות של ראש הממשלה, של השר לביטחון פנים ושל מפכ"ל המשטרה, ביחס לגל השריפות ולאירועי אום אל חיראן וקלנסווה.

כאן כבר עולה הצד השני של סירוב המדינה להכיר באזרחיה הפלסטינים: התנגדותה לקבל את זהותם והתנכלותה לחיים הפוליטיים הפלסטיניים. הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק – ואתו גם כל שירותי הדת, הרווחה והחינוך שנותנת התנועה, ובצדם גם של כלי תקשורת שהופעלו על-ידה – היא הביטוי החריף והנורא ביותר של היחס הזה. ההתנכלות החוזרת ונשנית לאמנות הפלסטינית היא היבט אחר של אותו יחס, של סירוב להכרה בחברה הפלסטינית כפלסטינית: סירוב לזכותה לספר את סיפורה, לארגן את חיי הדת, הרווחה והחינוך שלה, לפתח את שפתה, ערכיה ותרבותה. זה הבסיס להתנכלות החוזרת לתיאטרון אל-מידאן. זה גם הבסיס למעצרה המטורף של המשוררת דארין טאטור, להעמדתה לדין באשמת הסתה ולהשארתה במעצר בית במשך חודשים ארוכים, בשל שיר שכתבה.

> בערב יום הזיכרון חטפתי בקבוק שתן כי העזתי לחשוב על תקווה

המשטרה לא רק נמנעת מדאגה לאזרחים הפלסטינים, אלא גם מסיתה נגדם ומציגה אותם ממש כאויבים, כפי שלמדנו השנה פעם אחר פעם. צעדת העקורים בכפר העקור אלכאברי (מריה זריק/אקטיבסטילס)

המשטרה לא רק נמנעת מדאגה לאזרחים הפלסטינים, אלא גם מסיתה נגדם ומציגה אותם ממש כאויבים, כפי שלמדנו השנה פעם אחר פעם. צעדת העקורים בכפר העקור אלכאברי (מאריא זריק/אקטיבסטילס)

לעניין זה קשור גם היחס המפלה לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים – ובפרט לאלה שהם אזרחי המדינה. שביתת הרעב של האסירים, אשר היום אנחנו מציינים את יומה ה-16, קוראת לנו שלא לשכוח את הנקודה הכואבת הזו, את הפצע שמחכה שנים רבות להחלמה, את האסירים, שחלקם יושבים בכלא כבר למעלה מ-30 שנה – וביניהם חברי היקר וליד דקה, אשר לשחרורו אני מצפה מדי יום ביומו.

אנחנו חיים כיום בתקופה רעה של נסיגה במקום קידמה, תקופה שבה כוחו של הימין הפופוליסטי והאלים עולה בכל העולם. אבל אסור לוותר על התקווה, ולא רק עליה: גם על המאמצים המעשיים להגשמתה. לכן אני רוצה לקרוא היום מן הבמה הזו:

לא להריסת הבתים! לא להסתה נגד האוכלוסייה הפלסטינית! לא למעצרים הפוליטיים!

כן להשבת העקורים! כן לשחרור האסירים הפוליטיים! כן למדיניות של צדק, הכרה ושוויון!

ענת מטר היא מרצה בכירה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וחברת הוועד הישראלי למען האסירים הפלסטינים.

> "אני מקווה ששביתת הרעב תימשך עוד חודש. הרחוב הפלסטיני מתעורר"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf