newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מסרבים לשתוק: עצרת התמיכה בדרום כאפשרות למחאה למען שלום

העצרת הוגדרה א-פוליטית, אבל הייתה פוליטית בהחלט: בעצם הסירוב של הפריפריה להשכח על ידי המרכז, בהיעדרם של מסרים מסיתים, ובאמירות חוזרות ונשנות בעד שיקום עזה ופתרון מדיני

מאת:

"אתן לא מאמינות את מי ראיתי הרגע. יריב אופנהיימר!" קרא הילד בהתרגשות. הוא לבש חולצה כחולה עם הכיתוב "שדרותי" מצד אחד ו"חזקים ביחד – סומכים על צה"ל" מהצד השני, והגיע מתנשף לחבורת הבנות שעמדו לידי, כולן לובשות אותה חולצה, גבוהות ממנו בראש וחצי. "די, לא נכון", אמרה לו אחת. "כן! באמת! והוא עוד הכי שמאלני שיש! שאלתי אותו אם הוא בא להזדהות איתנו והוא אמר שכן! איזה קטע!"

לפני שמדברים על פוליטיקה במובן המסורתי שלה – במובן של ימין ושמאל, שביחס אליו מארגני עצרת התמיכה בדרום הגדירו אותה "א-פוליטית" – צריך להגיד שזו הייתה עצרת פוליטית ועוד איך לפחות בשני מובנים אחרים. קודם כל במובן של פוליטיקה אנושית, אוהבת אדם, שיכולה להסתכל על אנשים ולהגיד "אנחנו ביחד, סבלכם – סבלנו, אתם לא לבד ואנחנו תומכים בכם בשעתכם הקשה". ויש ערך לאמירה כזאת בימים כאלה. למשל, בזה שהיא מגיע מתל אביבים, בזה שהיא מגיעה פנים אל פנים משמאלנים, אלה שמספרים עליהם שהם לא אוהבים את הארץ בכלל ולא דואגים לתושבי הדרום.

תושבי מועצה אזורית אשכול בעצרת בתל אביב (חגי מטר)

תושבי מועצה אזורית אשכול בעצרת בתל אביב (חגי מטר)

שנית, היא הייתה פוליטית במובן שבו אלפים רבים של תושבי עוטף עזה, עיירות וקיבוצים וערים ומושבים מהפריפריה, הגיעו ללב של הלב של המרכז, של "הבועה", כדי לדרוש נראות והכרה במצב הבלתי נסבל שהם חיים בו. כדי להגיד שהם מסרבים לשתוק כמו שתמיד קורה עם עזיבתן של ניידות השידור בסוף המלחמה, מסרבים להיעלם ולהשכח ולהיות מופקרים לגורלם בסוף ההצגה. במובן הזה העצרת הייתה חשובה פשוט מעצם קיומה, עוד לפני שמדברים על המסרים.

מדהים היה לראות כמה זמן השקיעו הדוברים כדי לאתגר את השיח האטום שהתקשורת והפוליטיקאים פיתחו בשנים האחרונות כדי להסתיר את כאבם. אחד אחרי השני הם מחו על השימוש במילה טפטוף, למשל. "טפטוף זה דבר נעים ומלטף, לא משהו שגורם לילדות לרוץ למקלט בצרחות", אמר אחד הדוברים. "האם היו קוראים לזה טפטוף אם זה היה טפטוף משתק חיים, שולל תרבות וחינוך ופנאי, בתל אביב ובחיפה?" שאל אחר. עוד ועוד דוברים ביקשו שיפסיקו להגיד שיורים על "עוטף עזה", ושיגידו שיורים על אזרחי ישראל. "אני רוצה שכל פעם שמופיע צבע אדום על מסכי הטלוויזיה יהיה כתוב שזה ירי על כולנו", אמר קובי אוז בין השירים.

> עסקים בדרום: הבטחות הממשלה לכיפת ברזל כלכלית ריקות מתוכן

העצרת לתמיכה בתושבי הדרום (חגי מטר)

העצרת לתמיכה בתושבי הדרום (חגי מטר)

כמו שכתבתי לאחרונה, זו יכולה להיות תחילתו של סירוב של תושבי הדרום לחיות בין מבצע למבצע עם ירי על בתיהם, ירי שאין סיבה שאיש ייראה בו כמצב נורמלי או כ"אסון טבע בלתי נמנע", כמו שאמרה ענת חפץ, הנואמת האחרונה. אורלי וילנאי כינתה אותם בתחילת העצרת "מגש הכסף". ואללה, אולי הם מסרבים להיות מגש הכסף.

אבל האם באמת לא ישתקו? האם באמת יאבקו? ועל מה בדיוק יאבקו, בעצם?

כאן אני מגיע לדרישות של העצרת. זה נכון שלא היו בה מסרים רדיקליים במיוחד. וזה רק הגיוני. אבי בלכרמן כתב פה לאחרונה שאחרי יום בברזילי הוא הרגיש שלאנשים שחיים תחת איום הקסאמים אין את הפריבילגיה להיות רדיקליים. הדרישה האחת הבסיסית גם מהבמה וגם מכל מי שדיברתי איתו בקהל, מכל שלט, הייתה "שקט". וזהו. על פניו – לא דרישה שמסמנת דרך פוליטית ברורה.

> "מול עיניי נפל תינוק. אמו החזיקה אותו ביד אחת ובידה השניה דגל לבן"

מסרבים לשתוק בעצרת (חגי מטר)

מסרבים לשתוק בעצרת (חגי מטר)

אבל צריך לשים לב גם לפרטים. למשל: להיעדרו המוחלט של הימין הקיצוני והגזעני שראינו כל כך הרבה ממנו בשבועות האחרונים. בעידן שבו הסתה נגד ערבים וקריאות למחוק את עזה נשמעות מכל עבר – דווקא תושבי הדרום שכולם אוהבים לדבר בשמם בכלל לא התבטאו ככה. היו ארבעה אנשים עם שלטים שקראו להקים מחדש את התנחלויות גוש קטיף, ועוד כמה שקראו סיסמאות נגד חמאס – אבל זהו. לא יותר. וזה בעצמו כבר דבר מבורך.

ומעבר לזה: יאיר פרג'ון, ראש מועצה אזורית חוף אשקלון, קרא "לחברי מעזה ומעוטף עזה, בחיאת אללה, בואו נרים את נס הקדמה והפרנסה והשלום, בואו נחייה". אלון שוסטר מהמועצה האזורית שער הנגב הביע צער על מותם של אזרחי עזה, וייחל שגם הם ייהנו משקט וביטחון. תום כץ בת ה-16 אמרה שהיא רוצה חיים נורמליים לכל הילדים, להיות מוטרדת רק מבעיות של גיל ההתבגרות, ושהיא מאחלת את אותם דברים לילדי עזה.

מרשימה מכולם הייתה ענת חפץ, שסגרה את העצרת עם הדברים הבאים:

בעיית הגבול היא לא הר געש שסתם מתפרץ מפעם לפעם. שופכים עוד ועוד כסף בשביל מקלטים ומערכות הגנה וחיילים. אבל אלה רק פלסטרים. צריך אומץ כדי לצאת מהסטטוס קוו וכדי להתקדם לפתרון שהוא בר קיימא. את המיליארדים ששופכים על הגנות צריך להשקיע בנורמליציה של הגבול משני צדדיו, לטובת שני הצדדים. קחו את הכסף הזה ותשקיעו אותו בעתיד לנו ולעזה.

איפה עוד שומעים דברים כאלה בארץ כיום?

דורשים פיתרון ארוך טווח. העצרת לתיכה בדרום (חגי מטר)

דורשים פיתרון ארוך טווח. העצרת לתיכה בדרום (חגי מטר)

אז נכון, היו גם כמה דוברים (לרבות גיא מרוז) שאמרו שעל הירי הכי קטן עכשיו צריך להפציץ את עזה חזק. אלון דוידי, ראש עיריית שדרות, אמר שלא תפקידו לתת עצות לצבא ולממשלה, מסר שבעיני היה מנוגד לכל יתר הדברים שנאמרו בעצרת. כי כל היתר היה אמירה של תושבים בפריפריה שלא רק עצות הם נותנים לממשלה, אלא גם דרישות. לא מוכנים להמשיך לחטוף.

אני מאמין שהמסרים בעצרת הזו – הן העדרם של מסרים מיליטנטיים קיצוניים והן המקום הנרחב יחסית של מסרים של שלום לכיוון עזה ושל תמיכה בפתרון מדיני – הם תוצאה ברורה של מבצע "צוק איתן". של הסיבוב הנורא הזה, המי-יודע-כמה-במספר, ששוב גבה את חייהם של כמעט אלפיים פלסטינים וגרם לחורבן נורא בעזה, שהוביל למותם של עשרות חיילים וארבעה אזרחים ולשיתוק מוחלט של הדרום, והוכיח שוב שאין פתרון צבאי.

הפעם זה כבר באמת ברור יותר מכל פעם בעבר, אם זה הביא אפילו את ביבי לשבת לדבר עם החמאס. ואם אין פתרון צבאי – הגיע הזמן לפתרון מדיני. גם כאן, בעצרת, זה היה מורגש.

הצעד הבא של הסולידריות והסירוב לשתוק הוא לדרוש את הפתרון הזה, ואפשר לעשות את זה ביחד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf