newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שגרירת ארה"ב באו"ם מכירה רק את עזה שרואים בישראל

במלאת עשור להטלת המצור על עזה זכתה שגרירת ארצות הברית באו"ם לסקירה על המצב - אך רק מעיניו של דני דנון. היא לא שמעה, לא פגשה, לא ראתה ולא דיברה עם אף בן אדם שחי ברצועה

מאת:

"אנחנו נמצאים בעיצומו של ביקור חשוב של השגרירה ניקי היילי בישראל. אנחנו מבקרים בעוטף עזה. היא ביקרה איתי יחד במנהרת טרור. היא ראתה לאן המלט שאנחנו מעבירים לרצועת עזה, לשקם את הבתים, לבנות בתי חולים, איך החמאס משתמש בזה לחפור מנהרות. היא ראתה את זה במו עיניה. זה חשוב מאוד.

"היא ביקרה במעבר כרם שלום, ראתה את הסחורות שאנחנו מעבירים לעזה. ופה אצלנו היא פגשה את התושבים, היא פגשה את ראש העיר שדרות, היא שמעה מהתושבים על הקשיים של לחיות בגבול עם עזה. ולמרות הכל, היא ראתה פה חיים יפים, היא ראתה ציונות במיטבה, והמסר שלנו, למרות העוינות והשנאה של חמאס, שאנחנו ממשיכים לבנות את ישראל, מדינה דמוקרטית, מדינה לתפארת, ואין לי ספק שכשנחזור לבניין האו"ם בניו יורק, היא תמשיך להגן על מדינת ישראל".

עד כאן דבריו של שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, כפי ששודרו בווינט. אלו הדברים של זה הנושא בתפקיד השמור למסבירים לאומיים, למלהטטי מילים ולהטוטני מציאות, לאנשים שדרך קבע זורים חול בעיני ובאוזני הקהל שלהם, ושאשכרה יכולים לתת סקירה נרחבת של המצב הפוליטי בישראל, בלי להזכיר את החקיקה האנטי-דמוקרטית בכנסת, בלי להזכיר את הכיבוש, בלי לדבר על דוח השופט אור, בלי לומר התנחלויות, ובעיקר בלי למצמץ.

אבל זה דנון, וזה תפקידו, וזו ממשלת ישראל. כך רואה ממשלת ישראל את המצב, וכך גם רואה דנון את המציאות – הוא הרי לא יכול להיכנס לרצועת עזה, אין אזרחי ישראל העובדים בסוכנות הסעד של האו"ם ברצועה, והוא גם אזרח יהודי-ישראלי-ציוני שהאסוציאציות הראשונות שיש לו מעזה הן טילים, קסאמים, פצצות מרגמה וטרור.

> חמישים שנות טיוח ושקרים: התקשורת הישראלית בשירות הכיבוש

ניקי היילי משקיפה על עזה, כשלצידה סגן הרמטכ"ל האלוף אביב כוכבי ושגריר ישראל באו"ם דני דנון (צילום: Matty Stern, פלאש90)

ניקי היילי משקיפה על עזה, כשלצידה סגן הרמטכ"ל האלוף אביב כוכבי ושגריר ישראל באו"ם דני דנון (צילום: Matty Stern, פלאש90)

מה שמטריד הוא שהמידע של ניקי היילי על עזה נעצר בגבולות הדני דנון. אמנם לא צריך להיות תמימים: ניקי היילי מראש רואה את עצמה כ"פרו-ישראלית" וכמעט כחברה באיפא"ק, ובכך היא כנראה מאמינה שהיא מסייעת לישראל – עמדה שניתן לחלוק עליה, בטח אם לוקחים בחשבון שהימנעות מביקורת, התעלמות מסוגיות הליבה של הסכסוך, תמיכה בלתי-מותנית במדיניות הכיבוש הישראלית ועידוד שיכרון הכוח הישראלי, לא באמת מקדמים את האינטרסים העמוקים וארוכי הטווח של ישראל.

עשור למצור על עזה: איך אנחנו רואים אותה מישראל?

אבל בכל זאת, למרות הדיסקליימר הזה, זה עדיין מייאש שאנו מקבלים כמובן מאליו ששגרירת ארה"ב – כביכול מישהי שאינה ישראלית ואינה פועלת בתוך השיח והחברה והמגבלות הישראליות – תראה הן את ישראל והן את עזה דרך עיניים ישראליות.

אילו הייתה מבקשת היילי לראות את עזה לא דרך משקפת, אלא דרך עיניה; אילו הייתה היילי מבקשת לדבר לא רק עם ראש עיריית שדרות אלא גם עם ראש עיריית בית חאנון; ואילו היא הייתה מבקשת לדבר לא רק עם תושבים ישראלים בעוטף עזה, אלא עם תושבים פלסטינים בתוך עזה – או אז הייתה ניבטת לעברה תמונה אחרת לחלוטין. אם רק הייתה מוכנה לפקוח את עיניה, היא הייתה יכולה להכיר באסון ההומניטרי הנורא שמתרחש רק כמה קילומטרים מהמקום בו עמדה. שני מיליון אנשים חיים בעזה, וניקי היילי מכירה אותם רק דרך התיווך של דני דנון. אוי לבושה.

שגרירת ארצות הברית באו"ם, מדינה שיש בה ארגון הנקרא UNRWA-USA, העובד עם האו"ם והמבקש לסייע לתושבים בעזה, ושפעם בשנה מקיים ריצות להעלאת מודעות להשלכות המצור על עזה, מכירה את עזה דרך שיחות עם ישראלים. היא שומעת על מצוקת החשמל בעזה מישראלים, מקבלת מידע על ניהול התקציב של החמאס מדני דנון, ושומעת על המצב ההומניטרי בעזה – מקום בו מתוך שני מיליון איש, 1.3 מיליון הם פליטים המתקיימים מסעד בלבד, ושבמלחמה לפני שלוש שנים הרסה ישראל 20,000 בתים – דווקא מאותם תושבים הגרים בדיוק סנטימטרים מחוץ לאותו אזור.

בדיוק לפני עשר שנים, ביוני 2007, החל המצור על עזה, בעקבות סכסוך חמאס-פתח והשתלטות חמאס על הרצועה. כבר עשר שנים שעזה נמצאת תחת מצור ישראלי. ניתן רק לדמיין מה קורה לאדם שחי עשר שנים בתוך כלא גדול, מודע לכך שאינו יכול לצאת – לא דרך הים, לא דרך האוויר ולא דרך היבשה. ניתן רק לדמיין כמה זעם ושנאה עשויות להצטבר בקרב ציבור שאין בפניו שום תקווה לעתיד. כבר עשר שנים שהפלסטינים בעזה חיים ללא נמל ימי. כבר עשר שנים שהרצועה הופכת למפעל לייצור ייאוש, דיכאון, כעס וזעם.

בעשר השנים הללו נעלמה עזה מהעין הישראלית. מקסימום רואים בה שטח ממנו נורים טילים, ושנגדו יש לעשות מלחמה פעם בשלוש שנים להעלאת המורל, לאימון הצבא, לחיזוק ההנהגה ולניצחון בבחירות. עזה הפסיקה, עבור הישראלים, להיות מקום בו חיים בני אדם. עכשיו גם ניקי היילי מכירה את העזה הישראלית הזו. אין ספק שכשהיא תחזור לבניין האו"ם בניו-יורק היא תמשיך לא להגן על האינטרסים האמיתיים של ישראל, כפי שעשתה עד עכשיו.

> איימן עודה והאתגר של יהדות ארצות הברית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf