חרדות בצבע אדום: רק שלא תהיה עוד אזעקת שווא

כותבת אורחת: שרון שלי

ווייז אומר: שגיאת ניווט. לפי גוגל מפות, בדיוק במרחק 3.6 קילומטר ממני תינוקות הופכים כחולים ממחלות משונות וילדים מתים מתת תזונה ואני יושבת בשדרות בגותה או בקפה גרג, בכיף שלי ושותה אמריקנו גדול עם חלב חם בצד. זכי הברמן, עושה אחלה קפה שבעולם. והוא גם זכה במלא תחרויות וניצח את כל התל אביבים שנזכרים בעזה אחת לכמה חודשים.

אני לא רוצה לדבר על עזה כרגע, אני במרכז שדרות, מחכה לספרית (חשבתי לרדת קצת מהבלונד ולעשות אומברה – שזה מין חום כזה שהופך זהב). השארתי את הבת שלי לבד בבית. אפליקציית האזעקות מדווחת לי על שני "צבע אדום" באור הנר. מתקשרת לילדה, האזעקה תפסה אותה באמצע מספר 1. היא הספיקה לרוץ לממ"ד אבל לא לסגור את דלת הברזל. כשהייתה קטנה היה בחייה מוטיב חוזר של טילים באמבטיה בשלב מסוים פחדה לעשות אמבטיה. זה עבר לה מזמן, הכול טוב. טודו בום.

אבל עכשיו אני דואגת לה, קצת לחוצה והספרית מאחרת לי. בינתיים פותחת שיחה עם איש ממש נחמד, שאומר לי בעברית של שבת: "מה שתשדרי לילדה ככה היא תרגיש", ונאנח… "את יודעת, גדל כאן דור של ילדים עם שריטה, כל טריקת דלק מקפיצה אותם, נקווה שיצאו מזה. את לא יודעת כמה טילים חטפנו כאן במתחם איפה שאנחנו עומדים", ומצביע על הפלאפל בפינה. ואני נזכרת איך בדיוק בפלאפל הזה פגשתי בצוק איתן, מחלק חלב של טרה שתיאר לי את אשתו שמתחננת "אל תלך לעבודה" ומנסה לנעול את הדלת להחביא לו את המפתח. היה לו קו חלוקה של נירים, כיסופים והלאה… הוא בכלל באר שבעי. אמר לי, אם אני לא בא לעבודה מפטרים אותי. היה מחלק את החלב עם שכפ"צ וקסדה. טילים נפלו מימינו ומשמאלו ואשתו מתפללת בבית.

בצוק איתן אני הייתי נוסעת לאמא ואבא בניר עם ולא היה להם שכפ"ץ. כל המלחמה אבא ז"ל היה עושה הליכות ברגל לשדרות. והוא כבר היו לו בעיות בזיכרון ולא זכר כמעט כלום אבל זכר את היום שהייתה מנהרה בין ניר עם לשדרות ואמרו לו להסתגר בבית, והוא כבר היה מסתגר ממזמן. וכבר התייאש מהמדינה.

אני לא רוצה לחשוב על עזה. יצאתי מהספרית והבאתי לי ולילדה סושי מסושימוטו – הסושי הכי שווה בעולם, בשבילי למון רול ולילדה בהרכבה עצמית, שתאכל קצת סושי אחרי הטיל המחורבן הזה שכן או לא היה.

> השר צחי הנגבי מאיים על הפלסטינים ב"נכבה שלישית"

בדרך הביתה מתקשרת חברה להגיד לי שהיא דואגת מהמחלות, "עזבי אותי באמ'שלך לא בא לי לדבר על עזה". אבל היא ממשיכה, "יש אצלי ביישוב יתושיי ענק מוזרים שלא מוכרים בישראל ומחלקת התברואה לא מצליחה לטפל בהם. אני לא ישנה בלילות, דואגת לילד, בגלל הביוב והמחלות והווירוסים שיעברו את הגבול. הקטן שלי הוא רגיש במעיים".

לא באה לי טוב השיחה הזאת. התקשרתי לחברה אחרת, קצת לנקות את הראש, לעשות שטויות, "יש הופעה בערב בפאב שדרות" אמרתי לה. אבל היא הראש שלה במקום אחר. "הקטן שלי לא ייתן לי ללכת. בבוקר הוא אמר לי: אמא אני מריח שהמלחמה ממש קרובה – אני יודע שזה לא היה שווא". יש לה ילד חמוד כזה, עולה לכיתה ה', מוגדר כמחונן, כבר סיים את כל מכסת הטיפולים שלו בחוסן. אמא שלו אומרת ששמעה שהולכים לסגור את מרכזי חוסן. "עזבי אותך מרכזי חוסן", אני מנסה להקליל את הסיטואציה, בואי נצא לפאב שדרות, יש שלומי חתוכה.

מתקשרת לחברה אחרת, היא מתחילה בנאום הקבוע שלה "מאז שנפל לי קסאם על הבית אני לא יוצאת בערב אם יש צבע אדום בבוקר". היא נפגעת חרדה, וגם מתנדבת בסיוע לנפגעי חרדה אחרים שביטוח לאומי משתין עליהם בקשת. כל הזמן היא חופרת לי ומתעצבנת שאין עדיין פסיכיאטרית בשדרות כי פאקינג לא מצאו מישהו שיהיה מוכן לעבוד בשדרות בכסף שהם נותנים.

אמרתי לה, "האזעקה מהבוקר זה שווא, אמרו שווא, עזבי אותך בואי לפאב שדרות, יש שלומי חתוכה". אמרה לי, "לא מאמינה לאף מילה שלהם". גם הקבלן והספרית לא האמינו שזה שווא. הספרית, אמרתי לה "שווא" צחקה, נקרעה עלי, קראה לי תמימה. אמרה "יש לה הרגשה לא טובה שהולך להתחיל משהו, כבד לי בלב".

> צפו: שוטר מכה עם נשק נער פצוע ששוכב על הקרקע

הגיע הערב ולא מצאתי דייט, אבל אינעל העולם, אני יצאתי לפאב שדרות, לשמוע את שלומי חתוכה ועוד אמנים שאני לא מכירה. השארתי בבית שלוש בנות לבדן, הקטנה בת 4, רק שלא תהיה עוד אזעקת שווא.

איזו הפתעה משמחת כל החברות שלי הגיעו לפאב ועוד מלא אהובות אחרות, טודו בום.

מתפתחת שיחה עם מכרת פייסבוק שעושה לי לייקים ואני עושה לה. בירה אחת ונפתחנו, הפכה ברגע לאחותי האובדת, אני מורידה צ'ייסר ערק קטן חמוד והיא בכיף שלה, מספרת לי איך הרבה לפני הצוק איתן החרא הזה, ראתה טיל עובר מעליה ונוחת על מחסן קטן שם היו שלושת הילדים שלה שחיפשו פנס לטיול שנתי. היא רצה לכיוונם, התחילה לחפש את הילדים בהריסות, לא ידעה שהם בינתיים ברחו למיגונית סמוכה. זה קרה לפני שתי מלחמות או יותר, משהו כזה. היא חשבה, הילדים ניצלו, הכול טוב והסיפור היה כלא היה. לקח לה שנים להבין שהיא עמוק בפוסט טראומה, לאסוף את השברים, לחזור לאט לאט לתפקד.

חשבתי לעצמי, חאלס… עזבי אותי באמ'שלך… ניסיתי לא לשמוע אותה. ההופעה הייתה מדהימה, חתוכה בצניעות הקריא משיריו, אסתר רדא אלוהית, לא פחות, אופיר משרקי מפתיע ועוד זמרת ונגנית ועוד נגן וגלעד כהנא אגדי. הוא בחר להתחיל את ההופעה ברעש חזק "בום" פתאומי וכולנו קפצנו וחשבנו שהוא הולך לדבר על הפגזה, אבל זה היה בום של ציפור בחלון, גם קורה. הוא לא ידע שכולנו קפצנו כאיש אחד. היה כיף בהופעה, מרגש. לא רציתי לחשוב על תינוקות שהופכים כחולים וביוב שזורם ברחובות, גם לא על צחנת המוות באוויר המסריח מעל עזה וגם לא על הים של זיקים שמלא בקקי של העזתים.

שרון שלי חיה על גבול עזה, סמוך לשדרות, עובדת כמטפלת בהבעה ויצירה. לאחרונה יצרה ביחד עם שותפתה אושרת שטרן את הסרט "בלונדה" – יומן אישי במיגוניות המתאר התמודדות עם פוסט טראומה מנקודת מבט נשית ואינטימית. 

> המגנומטרים הלכו, הכיבוש נשאר