לא להתפתות לתעתוע הפינוי בעמונה

אודה ולא אבוש: יש בי סיפוק למראה הפינוי של עמונה, ח'לת אל-סולטאן בשמה המקורי, שם שנגזל גם הוא ביחד עם האדמות. הניסיון לכפות על הפינוי המינורי הזה אמפתיה מאולצת לאנשים שאיבדו את ביתם הוא תעתוע מוסרי ושיבוש מניפולטיבי של המצפון הקולקטיבי שלנו: לא את ביתם איבדו מתנחלי עמונה, אלא את האדמות ששייכות בדין לאחרים, אותן גנבו בחסות הרוח הגבית מהמדינה שתיכף תפצה אותם היטב היטב באדמות גנובות במקום אחר. ואם יש צער על הילדים של המשפחות האלה שנקרעים מביתם, הרי שהכתובת היא ההורים שגרמו לילדים האלה לצעוד את צעדיהם הראשונים על אדמת גזל והפכו אותם בעל כורחם לשותפים לפשע, לא מי שפינה אותם משם.

צריך להודות בצער: לפלסטינים, כמו גם לשמאל הישראלי, ודאי זה הרדיקלי, יש מעט מאוד רגעים של סיפוק בחייהם הפוליטיים. על אחד מהרגעים האלה כתבתי לפני כשבועיים, בתום הדיון בבית המשפט העליון בעתירתם של בני משפחתו של יעקוב אבו אלקיעאן שנהרג מירי שוטרים במהלך הפינוי האלים של אום אל-חיראן, בדרישה להביאו לקבורה. הדיון היה מתוח מאוד, ואנחת הרווחה בסופו, כשהתקבלה העתירה, היתה עמוקה בהתאם. התחושה באולם היתה תחושה של ניצחון.

תחושות הניצחון הקטנות האלה הן כמובן מובנות, ואולי אפילו הכרחיות בריצות ארוכות טווח כמו זו שלנו, מחנה השמאל העקבי. לא רק משום שתמיד טוב שהצדק – גם אם מוגבל, גם אם חלקי ולוקה – יעשה מאשר שלא יעשה, אלא גם משום שאנחנו זקוקים למנות הדלק הקצובות האלה כדי להמשיך ולפעול. אבל כדי שהדלק הזה יניע המשך פעולה אפקטיבית, צריך להבין אותו בקונטקסט הרחב ובעיקר אסור לאפשר לו לשבש את ההבנה שלנו ביחס לכוחות הפועלים משני עברי המתרס.

> מצאו את ההבדלים: פינוי יהודי עמונה לעומת פינוי בדואים

כך למשל, הכרעת בית המשפט בעתירת אבו אל-קיעאן עלולה בקלות להצטייר כפסיקה של גוף נייטרלי שבא להכריע בין המשטרה מצד אחד ומשפחת אבו אל-קיעאן מן הצד השני. בדיוק כשם שהתמונות מפינוי עמונה עשויות לספר סיפור לפיו שני הצדדים בפרשה הם המתנחלים מחד ובעלי האדמות הפלסטיניות מנגד, כשהמדינה מפעילה את סמכותה כדי להסדיר את העניינים כיאה לשלטון החוק. ובשני המקרים, חסידי ה"יהודית והדמוקרטית" אכן מיהרו לשבח את שלטון החוק שלרגע הבליח בעמונה, ועוד בצורה פוטוגנית כל כך.

איפה עובר הקו?

מדובר, כמובן, באחיזת עיניים מסוכנת. מערכת המשפט הישראלית איננה ולא היתה מעולם נייטרלית בכל הנוגע למפעל ההתנחלויות, ודאי שלא ראתה עצמה כמי שאמונה על עשיית הצדק ביחס אליהן, והאקטיביזם השיפוטי המדובר שלה בא לידי ביטוי בעיקר בהכשרה הפעילה של גזל האדמות מחוץ ובתוך הקו הירוק. והלא את ההכשר הסופי לפינוי הבלתי מוסרי של אום אל-חיראן, שגבה את חייו של אבו אל-קיעאן ביחד עם חייו של השוטר ארז לוי נתן אותו בית משפט עצמו. ומדינת ישראל על כל זרועותיה ודאי שאיננה שוטר מקוף שבא לעשות סדר בין מתנחלים לפלסטינים, אלא הפטרונית המגוייסת של הראשונים – מהמועצות האזוריות עתירות המשאבים בשטחים הכבושים ועד לאחרון נערי הגבעות שהיא כביכול מתנערת מהם. פינוי עמונה, מבחינה זו, הוא יותר בבחינת הורה הפושט בגד דק מגופו של בנו ביום חורף גשום כדי להלביש אותו בסוודר צמרירי וחם מאשר עשיית צדק מכל סוג שהוא.

כאמור, משמעות הדבר איננה ויתור על הדרישה שהצדק – גם אם מוגבל מאוד וחלקי – ייעשה בכל נקודה הנמצאת בתוך זירת המאבק שלנו. טוב שפינו את עמונה, טוב שבית המשפט קיבל את עתירת אבו אל-קיעאן. אבל מאבק אפקטיבי דורש אסטרטגיה רחבה, וזו מחייבת קודם כל קריאה נכונה של המציאות שבתוכה אנחנו פועלים. במציאות הזו, מערכת המשפט, המדינה, המשטרה והמתנחלים נמצאים באותו הצד בדיוק, וזה לא הצד שלנו, חברים. הניצחונות המדומיינים שהם מספקים לנו מפעם לפעם נועדו לחזק את תעתוע ה"יהודית והדמוקרטית", את תעתוע שלטון החוק במדינה שבה החוק נועד בהגדרה למסד את הגזל, האפליה והדיכוי, ניצחונות מדומים המפלסים את דרכם בין גופות אדם לגופות אדמה. במערכה הגדולה על פניה של הארץ הזו, אסור לשכוח איפה עובר קו החלוקה האמיתי, ומי נמצא באיזה צד.

הפוסט התפרסם גם באנגלית באתר 972+

> מה ההבדל בין ערבי מת בשטח ישראל לערבי מת ב״שטחים״?