כיבוש מזהם: ישראל משתמשת בגדה כדי לטהר פסולת רעילה

כותב אורח: אדם אלוני

מתקני טיפול בפסולת הם בעיה – של ריח, של תדמית, של זיהום. לכן, על אף שכולם יתמכו בטיפול בפסולת ובמחזור שלה, לא תמצאו אזרח בישראל שישמח על הקמת אתר לטיפול בבוצת שפכים או מפעל לטיפול בפסולת רעילה באזור מגוריו.

למרות הרתיעה והחששות המוצדקים, אין במדינה מודרנית מנוס מטיפול בפסולת. בישראל, קיימים מתקנים כאלה בנאות חובב שבנגב, במפרץ חיפה ובכמה מקומות אחרים ברחבי המדינה. אבל אלה כבר אינם מספיקים: כמויות הפסולת והחומרים המסוכנים הנוצרים בישראל גדלות כל הזמן, ואיתן גובר הצורך במציאת אתרים חדשים להקמת מתקנים לטיפול בפסולת.

> עץ חג המולד בג'בל אל-באבא מוגן יותר מהתושבים שמקשטים אותו

בעיה זו אינה ייחודית לישראל והיא קיימת בכל מדינה שבה יש לאזרחים כוח פוליטי והשפעה על הנעשה בסביבתם. באופן זה, חברות דמוקרטיות משתדלות לאזן בין ההכרח לטפל בפסולת לבין השאיפה להרחיק ככל הניתן את אתרי הטיפול מריכוזי אוכלוסייה. זהו המצב במדינת ישראל בתוך הקו הירוק, בדומה למדינות מפותחות רבות אחרות.

אולם, בניגוד לכל אותן מדינות, ובניגוד למציאות הפוליטית בתוך שטחה שלה, ישראל נטלה לעצמה את החירות לפעול בשטחים נרחבים מחוץ לגבולותיה הריבוניים, שאותם כבשה לפני יותר מחמישים שנה. בשטחים אלה ישראל שוללת מהתושבים את זכויותיהם הפוליטיות ומונעת מהם כל אפשרות להשפיע על החלטות הנוגעות להם, לאדמותיהם – ולזיהום של סביבתם.

ללא אכיפה

כך מצאה ישראל פתרון קסם לטיפול בפסולת הנוצרת בתוך שטחה שלה: תוך ניצול מעמדה כמדינה כובשת והעובדה שהתושבים הפלסטינים כלל אינם נשאלים ואינם יכולים להתנגד, היא אפשרה את הקמתם של לפחות 15 מתקנים ישראלים המטפלים בפסולת ישראלית בגדה המערבית. שישה מהם עוסקים בטיפול בפסולת מסוכנת. עם חומרי הפסולת המועברים לטיפול במתקנים אלה – באישור ובחסות המדינה – נמנים בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים ומְמִסִּים משומשים, מתכות, סוללות משומשות, תוצרי לוואי מתעשיית האלקטרוניקה ועוד.

ואולם, בעוד שישראל מתייחסת למתקני הפסולת בגדה כחלק ממערך הטיפול הישראלי, היא מנצלת את העובדה שהגדה אינה חלק משטחה הריבוני כדי להחיל בה רגולציה סביבתית פחותה מזו שקבעה בתוך שיטחה הריבוני. בכך ישראל לא רק מנצלת את שטח הגדה לצרכיה הבלעדיים, אלא גם חושפת את האוכלוסייה הפלסטינית ואת הסביבה שבה היא חיה לסיכונים ולמזהמים שלא הייתה מעזה לחשוף אליהם את אזרחיה בתוך הקו הירוק.

מר שוני גולדברג, מנהל מחוז ירושלים של המשרד להגנת הסביבה –שסמכותו חלה על רוב שטח הגדה המערבית – הודה בכנס שהתקיים באוניברסיטת אריאל ביוני 2017, שישראל מנצלת את פערי הרגולציה שייצרה, באומרו כי "יש היום ואקום בתחום הזה, ולא ניתן לאכוף עבירות סביבתיות בתחומים של זיהום אויר. זה נשמע אבסורד, אבל זה המצב החוקי. כבר כמעט עשור שאני לא יכול לבצע אכיפה על איכות אוויר בגדה".

בנוסף, ובניגוד למתקנים דומים שפועלים בתוך ישראל, המתקנים שבגדה לא נדרשים לדווח על כמויות הפסולת שהם מעבדים, על הפליטות שלהם לסביבה ועל האמצעים שהם נוקטים לצמצום פוטנציאל הסיכונים הסביבתיים והבריאותיים שהם מציבים בפני תושבי האזור. בכך, נמנעת כל אפשרות לפיקוח משמעותי על פעולתם.

> יש דברים שלא צריך לתקן, אלא לשבור 

מדיניות זו של ישראל אינה רק בלתי נסבלת מבחינה מוסרית, היא גם בלתי חוקית: מדינות העולם כבר הסכימו ביניהן שאסור למדינה כובשת לנצל את השטח הכבוש לצרכיה שלה. מדינות העולם גם הסכימו שהעברת פסולת מסוכנת אל מחוץ לגבולות המדינה שייצרה אותה חייבת להיעשות רק בהסכמה מודעת של המדינה הקולטת אותה.

אמנם, ישראל מתייחסת – באופן שערורייתי – לטיפול בפסולת תוצרת הארץ בשטח הגדה כאילו הוא נעשה בשטחה שלה, וכך היא מדווחת עליו גם למוסדות הבינלאומיים. ואולם העברת פסולת לשטח הגדה חמורה אף מהעברה למדינה ריבונית שלישית: שלושת מיליון התושבים הפלסטינים בגדה חיים תחת משטר כיבוש צבאי שכופה עליהם טיפול בפסולת שאינה שלהם, בתוך שטחם, וחושף אותם לשורת סיכונים פוטנציאלים שהם כלל אינם מודעים להם.

הדברים המתוארים כאן הם חלק מהמכלול. בדומה לאמצעים רבים נוספים שמיישמת ישראל כדי לקדם את מדיניות הנישול והניצול הנמשכת כבר למעלה מ-50 שנה – הקמת ההתנחלויות, בניית גדר ההפרדה בתוך שטח הגדה והצבת המחסומים כך גם בנוגע לטיפול בפסולת האינטרסים הישראלים תמיד קודמים והם המכריעים. הפלסטינים נדרשים תמיד לשלם את המחיר על החלטות המתקבלות מעל לראשם. רק באמצעות סיום הכיבוש ניתן יהיה להביא אל קיצן את הפרות זכויות האדם הנובעות מעצם מהותו, ובכלל זה הזרמת הפסולת שמקורותיה בתוך הקו הירוק אל שטחי הגדה.

אדם אלוני הוא חוקר בבצלם ומחבר הדו"ח "תוצרת הארץ"

> בפעם הרביעית השנה: מטוסים ישראליים ריססו שטחים חקלאיים בעזה