newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסטיבל עכו מת. מוני יוסף מוודא הריגה

אורות פסטיבל עכו שבו גדלתי, מיקרוקוסמוס אחר של ישראל שבו גם הפלסטינים סוף סוף מקבלים במה לסיפור שלהם – כבו. ודווקא מי שהוא בשר מבשרו של הפסטיבל, החליט לשתף פעולה עם ההשתקה של שרת התרבות

מאת:

גדלתי בפסטיבל עכו. ס'תומרת הוא גידל אותי. חינך אותי. הראה לי דברים שלא ראיתי עד אז, הכיר לי אנשים שלא הכרתי, תופעות שלא הייתי מודעת אליהן, פתח לי את הראש ואת הנשמה.

לא הכרתי פלסטינים לפני שהגעתי לפסטיבל עכו. ואני זוכרת את ההצגה הראשונה שראיתי. אמא שלי לקחה אותי ל"אוטובוס דו קיום ממוזג" (אז עוד אפשר היה לומר דו קיום, מבלי שיסכלו אותך באבנים משמאל ומימין). הייתי בת 11 והשנה הייתה 1992. באוטובוס התרחשו סצנות תיאטרליות מטורפות ומרגשות, ובמהלך הטיול-הצגה הגעתי, לראשונה בחיי, לשפרעם ולכפרים ערביים בגליל המערבי. באוטובוס שמעתי בפעם הראשונה בחיי את "בילאדי בילאדי". ההצגה זכתה במקום הראשון בתחרות הפסטיבל. מבינים כבר את המסר?

> צפו: מכתבי האסירים שמירי רגב לא רוצה שתראו

פעם בשנה, בכל שנה במהלך שנות נעוריי, היינו מגיעות, נערה ואמא שלה לעכו. שותות בירה, מתחבקות עם שחקנים, פוקדות את אולמות האבירים. בוכות וצוחקות בהצגות. לומדות ומתפתחות. הלכתי יחפה ברחובות העיר העתיקה. נודדת בין הופעות מוזיקה למופעי חוצות. פה נתקלת ב"חוני המעגל", ושם בג'וליאנו מר חמיס (שניהם כבר לא איתנו). פה ביובל מסקין ושם בחאלד אבו עלי וסמדר יערון. פה בדודי מעיין ושם ברבעה מורקוס.

דרך המשקפיים של פסטיבל עכו, נגלתה לי העיר, כמיקרוקוסמוס אחר של ישראל. ישראל לא הומוגנית, לא מיליטריסטית, ישראל עתיקה, שזוכרת את ההיסטוריה שלה, הצלבנית, הפלסטינית, היהודית, הציונית. ישראל שמוכנה להתמודד עם הדם שנשפך על האדמה שלה. ישראל חצופה, דו לשונית באמת, מאתגרת, ערומה, שבוכה על כל מה שמתרחש בה, על הפערים, על השנאה, על ההרג, על הרצח, על הכיבוש. ישראל שהפלסטינים הם חלק אינטגרלי בתוכה. שבה הם סוף סוף מקבלים במה גם לסיפור שלהם.

המוזיקאי יונתן שפירא מקריא את אחד ממכתבי האסירים מתוך ההצגה של עינת ויצמן:

והנה, זה נגמר. הגיעה שרת תרבות אמיצה מספיק כדי לחשוף את השקר. אין זכות דיבור למי שאינו מתיישר עם המסרים הלאומיים. אין מקום למי שצועק את הכאב ואת הדם הפלסטיני. אין מקום, גם לא בעיר המעורבת, המוכה, להאזין, ולו פעם בשנה למה שאומרים לנו האסירים הפלסטינים בבתי הכלא שלנו.

באומץ רב התפטר אבי גיבסון בראלי מהניהול האומנותי של הפסטיבל. באומץ רב קראו ארגוני היוצרים, הבמאים והשחקנים לא לשתף פעולה ולא להכשיר את השרץ. פסטיבל תיאטרון שאינו מוכן לתת במה להצגה המדוברת לא יכול להיקרא פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. רק איש אחד, שגדל וצמח בתיאטרון ובפסטיבל עכו, איש ששיחק וביים חלק מההצגות הבועטות ביותר שראיתי, החליט לשתף פעולה עם הפיגוע הזה. לאיש הזה קוראים מוני יוסף, והוא החליט לקחת על עצמו את ניהול הפסטיבל לאחר ההתפטרות של גיבסון. לקחת לעצמו את הזכות לירות סופית בפסטיבל הזה, ברעיון שלשמו קם, ובמטרה שהציב לעצמו.

כשהגעתי לראשונה לעכו, עם אמא, פגשתי אותו שם, בין שאר נפילי המרכז לתיאטרון אחר בעכו. הוא שיחק באחת ההצגות הכי מדוברות של התיאטרון הישראלי מעולם "ארבייט מאכט פריי", שקשרה בצורה העדינה, המורכבת והחצופה ביותר בין זיכרון השואה לבין הלאומנות והגזענות הישראלית. פגשתי אותו משוחח בערבית עם שחקניו הערבים בין מפגש אחד לאחר של המרכז, אותו הוביל במשך שנים. ואז הוא החליט לשתף פעולה עם ההשתקה, בטענה שהוא לא ייתן לפסטיבל לצאת מעכו. ובכן, הפסטיבל אולי לא ייצא מעכו, אבל זה ודאי לא אותו פסטיבל. זוהי במה מושתקת. עצורה. כבויה שהוא עזר לוודא את מותה.

בספר שיצא לפני 8 שנים, לכבוד 30 שנה לפסטיבל עכו, כתבה ד"ר דיתי רונן כך:

הפסטיבל ימשיך לכן להיות נכס צאן ברזל רק כל עוד יישמרו תפקידו וייחודיותו כבית יוצר ליצירה תיאטרונית אלטרנטיבית. על מנהלי הפסטיבל ופרנסיו לדאוג לפיכך שתישמר מהותו העקרונית של הפסטיבל כפסטיבל חתרני, זומם, חצוף, מתכתש ומעורר מחלוקת, הממוקם הרחק מכוח המשיכה של המרכז, בקרב אוכלוסייה מגוונת בדתותיה ובאמונותיה, והמציג בחללים מומצאים מעוררי השראה ובמרחבים לא קונבנציונליים, ציבוריים ופרטיים; עליהם לדאוג להעמיד לשם כך מסגרת הפקתית תומכת המעודדת יוצרים עצמאיים מקוריים להעלות את יצירתם ולממש את חזונם היצירתי; ועליהם לאפשר לפסטיבל את החופש האמנותי הדרוש לו כדי להמשיך ולשבור מוסכמות, להמשיך ולבעוט. רק השגחה קפדנית על תנאי יצירה מטפחים אלה, תבטיח את המשך קיומו של הפסטיבל ככזה הממשיך לאתגר, להרגיז, להתגרות, לגרות ולסקרן את התיאטרון הישראלי ואת קהל צופיו, כי זה תפקידו ובכך ייחודו ורק באלה יצדיק את קיומו ויגשים את ייעודיו.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf