פרשת השבוע: לא כל הסכמה היא תולדה של חירות
על מנהיגות ארצית, ומנהיגות שכופה את רצונה, ועל האירוניה שבה חג השבועות הפך לחגיגה סינית עם מכירת תנובה. בין פרשת "נשא" לחג מתן תורה
כותב אורח: אבי דבוש
שלושה נושאים מרכזיים נמצאים השבת על סדר היום המעגלי היהודי: פרשת נשא, הארוכה בפרשות התורה (ולא בהכרח המרתקת מכולן), סיום סדר פרקי אבות בקריאה הספרדית, וכמובן – חג הביכורים, שבועות, שמציץ מעבר לפינה.
חדש מפני ישן תוציאו, אומר הפסוק ואומרת תרבות השיחדש שלנו. אי לכך, נפתח בשבועות. העניין היהודי המרכזי בשבועות איננו, תתפלאו, אכילת מוצרי חלב. העניין גם חמק מהחגיגה החקלאית, למרות ההתחדשות הקיבוצית שהתמסחרה עם השנים. העניין הוא, כמובן, קבלת התורה. חג השבועות הפך בשנים האחרונות למופת המניע וממחיש את כוח ההתחדשות היהודית כמו גם את כוחה של המסורת המניעה מאות אלפי אנשים לליל שימורים, הסובב סביב לימוד תורה. תמונה מרשימה ביותר, יאמר החוצן.
אם נציץ לאחור למועד קבלת התורה המקראי נגלה שלא הייתה שם אהבה ממבט ראשון. רוב המדרשים מספרים שהאל "כפה עליהם הר כגיגית" את התורה, באיום שהחלופה לאי קבלתה היא מוות מידי. כפי שאומרים ידידנו מהימין, מתן ומתן.
פירוש 'שפתי אמת' הולך למקום מעודן יותר. הכפייה, כך לפי הפירוש, הייתה מתוך החוזק של האל וכוחו להכתיב את רצונו. ההתגלות דאז הייתה כה דרמטית עד שלא הייתה ממש ברירה לעברים, אלא להכפיף את רצונם לרצון האל. זו איננה סיבה למסיבה. זוהי בעיה, בעיניים יהודיות. רק קבלת התורה מבחירה בזמן מרדכי ואסתר סוגרת את המעגל. ישנו מסר ברור לבעלי השפעה כריזמטית, גם אם מדובר בבורא או בוראת עולם. לא כל הסכמה היא תולדה של חירות.
משה על הר סיני. ציור מאת ז'אן-לאון ז'רום, סוף המאה ה-19.
המנהיגות בפרשת נשא היא ארצית בהרבה ונפתחת בתפקידי משפחות הלוי. משפחת מררי קיבלה את התפקיד הקשה מכולם: לשאת את קרשי המשכן (אולי זו הסיבה למרירות). הדרך להתמודד עם התפקיד הייתה לרדת לפרטיו מתוך הבנה שמשימה כללית קשה תמצא את החומקים ואת בעלי הפריבילגיות צופים מהצד באחים הנאנקים. פירוט מדוקדק של המשימות וחלוקתן למשפחות מררי לסוגיהן, הביא לפתרון הבעיה.
ונחזור לשבועות ולאפקט החלבי שבו: באירוניה מתוזמנת, חגה האולטימטיבי של תנובה הפך בשבועות האחרונים מחגיגה פיננסית בריטית לחגיגה ממשלתית סינית. הרבה טונים צורמים וביקורת נשמעה סביב המכירה האחרונה. וטוב שכך. שלוש שנים כמעט ממחאת קיץ 2011 וארבעים מהפנתרים השחורים, והאסימונים ממשיכים לשקשק. הצליל של הפחד והשנאה מהזרים הסינים, בתוספת דאחקות בשלל הטיות ה'צהוב' (למול הלבן ה'ביתי') היו מיותרים לחלוטין. אין קיצורי דרך והתורה איננה בשמיים. הגיע זמננו לא רק ללמוד, אלא גם ליישם.
שבת שלום וחג שבועות שמח!
> פרשת השבוע שעבר: כבר לא עבדים אבל עדיין לא ריבונים
אבי דבוש הוא פעיל פוליטי, קהילתי וחברתי. מנהל תחום תוכניות בשתיל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
