פתאום דפיקה בדלת

אני לא מצליח שלא לחשוב על הדפיקה בדלת. על לובש המדים שמחכה מול הדלת הסגורה, אולי לא יודע עדיין עד הסוף איך להגיד את המלים, ועל האם או האב שפותחים את הדלת, והלב צונח כשרואים את הקצין, בטח יותר מאחד, ועדיין לא יודעים אם המילה הנוראית שעומדת לבוא היא "נפצע" או "נהרג" או "נחטף". לא לוקח הרבה זמן בכלל עד שהטלפונים מתחילים להגיע ממי ששמעו בוואצאפ וטיפה אחרי זה הצלמים כבר מתגודדים על המדרכה בחוץ ולך תעכל ולך תבין ולך תחיה עכשיו אחרי ששמעת את הבשורה הזאת.

"נחטף". או לפחות "חשש שנחטף". מה זה "חשש"? או שהוא נמצא, והוא איתנו, או שהם לקחו אותו, לטיול ברפיח הוא בטח לא יצא לבד. אז איפה הוא? לאן לקחו אותו? הוא עוד חי? כמה זמן זה יהיה? מה בעצם גלעד שליט אמר בראיון ההוא, שהתייחסו אליו בסדר בסך הכל, נכון? לא היה מאחל את זה לאף אחד, אבל שרד את זה יפה אז אולי גם הדר? הרי הם רוצים להחליף אותו באנשים שלהם, אז בטח ישמרו עליו, לא?

> אמהות מחפשות את הילדים שלהן: ישראל, ארגנטינה

אבל בינתיים נמשכות ההפגזות ברפיח. הפגזות כבדות. עשרות הרוגים בכמה שעות. לא יכול שלא לחשוב שפתאום המשמעות שלהן מתבהרת קצת בעיניי המשפחה. מה שעד לפני רגע היה פשוט חלק מהמלחמה ומה לעשות ככה זה מלחמה ואם מתים חפים מפשע אז זה לא בכוונה הופך פתאום לסיוט. איך הם יודעים שהוא לא איפה שהם מפציצים? למה הם מפגיזים כל כך חזק? מה אם מרוב רעש ונקמה וניסיונות למנוע את העלמתו לתוך הרצועה הם בכלל פוגעים בו?

ועכשיו תושבי רפיח מתבקשים לעזוב כולם. 120 אלף איש. האם זה אומר שיפציצו את כל רפיח? אבל מה אם אנשים נשארים, כי מפחדים לצאת מהבית במצב הזה? ומה אם החוטפים מפחדים לצאת במצב הזה והוא עדיין שם? הקצין אומר שלא, שיש כבר מודיעין, שבטח ייזהרו מאוד ולא יעשו שום דבר שיסכן את חייו, ורוצים להאמין אבל איך אפשר זה כל כך מפחיד.

וחלק מהפרשנים אומרים שלא תהיה עוד עסקת שליט, שזה כבר לא יחזור על עצמו. כי כבר אין אמון בכלל בין הצדדים. כי ישראל אומרת שהמשוחררים חזרו לטרור (למרות שלפעמים בכלל בלי הוכחות), ובחמאס אומרים שישראל הפרה את ההסכם. אז מה יהיה? הוא ימות בשבי? הוא יהפוך לא לשליט אלא לאיזה רון ארד? מה יהיה מה יהיה מה יהיה, הדר?

לא מצליח שלא לחשוב על הדפיקה בדלת, ויודע שלא משנה כמה אני חושב ומנחש וכואב הלב זה לא יכול להיות כמו שהם מרגישים עכשיו. לא יכול.

ובמקביל עוד ועוד דפיקות בדלתות אחרות. לפחות עוד שתיים היום. מניין ההרוגים לא מפסיק לעלות. מה שנראה בהתחלה כמו מבצע קטן, כמה הפצצות והמשכנו הלאה, הופך לשדות קטל. שם אין יותר סימני שאלה. שם זה סופי. בו זמנית נורא יותר ונורא פחות. נורא אחרת. הורים שמאבדים הכל והולכים אתמול, מחר, מחרתיים לבית העלמין הצבאי. אין תקווה ואין חרדה נוראית לשלומו. אין כלום.

> על אבל של שמאלנים

וכל זה נורא. ונורא גם שם. פי 30 יותר דפיקה בדלת, עם כ-1,500 הרוגים בשלושה שבועות, רובם אזרחים לא מעורבים, שם בעזה. גם שם אנשים מקבלים דפיקה בדלת, ובצד השני של הדת עומד מישהו (מי זה בכלל? נציג בית החולים? שירותי כיבוי והצלה? משטרה? רשות מקומית? חמאס? יש לו מדים? אולי רק דם על החולצה כי בעצמו ניצל משם ורץ מיד באחריות כבדה להודיע על החורבן? ואולי זה בכלל בטלפון?), ומודיע שכל המשפחה שלך נהרגה כרגע. כולה. 10, 20, 28 קרובי משפחה, אבא ואמא ואח ואחות, וחתן וכלה וסבא וסבתא, ודוד ודודה ונכדים ונינים. כולם מתו. במכה. או רק שלושה ילדים. "רק". שלושה אחים. שברחו בהוראת הצבא מביתם והגיעו לבית ספר למחסה ושם בין לוח וגיר וכסא קטן ולא נוח הופצצו למוות ועכשיו מישהו פותח את הדלת וצריך לשמוע על זה ונופל עליו עולמו.

או על קרוב משפחה שנעלם, ולך תדע אם קבור בהריסות, חי, מת, גוסס, קורא לעזרה אבל איש לא שומע או שנגמרה הבטריה בטלפון הנייד כי כבר ימים אין חשמל או שבדיוק ירו על האמבולנס שבא לחלץ אותו, ואולי קרוב המשפחה בכלל נפל בשבי ונאזק והושם על החול בלי חולצה ומכנסיים לצילום קולקטיבי של שלל מלחמה ומי יודע מה יקרה לו במרתפים של אלה עם "הפצצות המתקתקות" שלהם, שתי מילות הקסם שמאפשרות לעשות לאדם הכל רק שידבר לא משנה אמת או שקר רק שידבר.

ואני כותב את כל זה, וכואב הלב כל כך על כולם, וכואב גם לדעת שמיד מכאן יאשימו בבגידה כי מה פתאום אכפת לך מההרוגים שלהם (וכן, אכפת, מה לעשות, וכן, ברור לי שהסכנה שזה מישהו שאני מכיר גדולה יותר מהצד הזה, ולכן מפחידה יותר), ופה מה אתה משווה בכלל בין ילדים הרוגים לבין החיילים שהרגו אותם (ולא, אי אפשר להשוות מבחינת האחריות, מבחינת הלגיטימציה לפגיעה, אבל כן אפשר גם אפשר בכאב ובאבל).

ואפשר לעצור את זה. למרות הכל, אפשר וצריך ודרוש כבר עכשיו. גם מחר נפגין ונקרא: הפסיקו את האש – תנו לחיות. בואו גם.